הגדוד הראשון ליהודה

יחידות של מתנדבים יהודים לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הגדודים כונו גם לגיון או לגיונות. מדובר באותם גדודים יהודים שפעלו בין השנים 1921-1915, אם כי בפועל הכוונה בעיקר היא לגדודים 39,38 ו-40 של הקלעים המלכותיים (Royal Fusiliers). גדוד נהגי הפרדות שהוקם ב-1915 ביוזמת זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, ראוי שייחשב לתופעה בפני עצמה.
כשנודע לז'בוטינסקי כי הבריטים במצרים מציעים להקים גדוד שירותים בלבד, הסתלק מהעניין ונסע ללונדון. שם, במשך יותר משנתיים טרח בהקמת גדוד קרבי ממש, ובסופו של דבר עלה בידו להקים את גדוד 38. הגדוד הוקם רשמית באוגוסט 1917.
רוב מגוייסיו היו יהודים בעלי נתינות רוסית שישבו באנגליה והיו צפויים לגירוש לרוסיה אם לא יתגייסו לצבא ונכללו בו כ-120 מאנשי גדוד נהגי הפרדות. מפקדו הראשון של הגדוד היה קולונל פטרסון , מי שפקד על גדוד נהגי הפרדות. ז'בוטינסקי התגייס אף הוא לגדוד ושירת בו כקצין. בפברואר 1918 יצא הגדוד למצרים, בה התאמן חודשים מספר.
ביוני 1918 הגיע הגדוד לארץ-ישראל והוצב בקו החזית מצפון לירושלים. במערכה הסופית על הארץ, בספטמבר 1918, השתתף גדוד 38 בקרב בבקעת הירדן ליד אום-שורט, מצפון ליריחו, ובחציית הנהר מזרחה. לאחר מכן היווה לזמן-מה את חיל-המצב הבריטי בא-סאלט שבעבר הירדן. אחר תום הקרבות עסקו אנשיו בשמירה על מחנות שבויים. הגדוד פורק משנערך ארגון מחדש במבנה הגדודים העבריים (1919). גדוד 38 היה היחיד מבין הגדודים העבריים שהשתתף בשלמותו בלחימה.
גדוד 39 התגייס והתאמן בארצות-הברית ובקנדה. יוזמו היה פנחס רוטנברג, אשר יחד עם ז'בוטינסקי הגה את רעיון הגדודים העבריים עוד בתחילת המלחמה. השניים סיכמו ביניהם כי ז'בוטינסקי יפעל לקידום הנושא באנגליה ורוטנברג יעשה זאת בארצות-הברית. רוטנברג לא הצליח במשימתו ב-1915, אך הזרע שטמן הניב פירות בשנת 1917. בראש הפעולה בארצות הברית עמדו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, שגורשו על-ידי התורכים מארץ-ישראל בתחילת המלחמה והגיעו לאמריקה, והם אף היו מראשוני המתגייסים. בין המתנדבים היו מגורשים רבים כמותם וכן צעירים יהודים מארצות-הברית, קנדה, ארגנטינה וארצות אחרות. גדוד 39 התאמן מספר חודשים בקנדה, ואחר-כך הפליג לאנגליה ומשם המשיך למצרים. בקיץ 1918 השתתפו שתיים מפלוגותיו במערכה האחרונה בעמק הירדן, לצידו של גדוד 38.
גדוד 40 של קלעי המלך הוקם בארץ-ישראל במחצית הראשונה של שנת 1918, לאחר שדרום הארץ נכבש על-ידי הבריטים. את הרעיון לגייס את בני הארץ העלה לראשונה הגנרל הבריטי היל. דבריו מצאו הד בליבותיהם של רבים, בעיקר מקרב חוגי הפועלים, בוגרי גימנסיה "הרצליה" ובמידה חלקית גם בציבור האיכרים. במשך כמה חודשים התנהל בארץ ויכוח סוער, האם יש להתגייס לצבא הבריטי. המצדדים העלו נימוקים לאומיים ומוסריים, בעוד השוללים טענו כי הגיוס בדרום, עלול לסכן את חיי היהודים בצפון הארץ, שהיה בשלטון התורכים. כן נשלל הרעיון מטעמים פציפיסטיים ומרצון "לשמור על הקיים" מבלי לסכנו בשירות בצבא.
ידם של המצדדים בגיוס היתה על העליונה. בין המתנדבים לגדוד היו כמה מראשי היישוב וההגנה לימים, כמו ברל כצנלסון, אליהו גולומב, דב הוז, לוי אשכול, יעקב דורי, משה סמילנסקי ועוד. 700 מתנדבים ראשונים נשלחו למצרים ביולי 1918 ואליהם הצטרפו שבויים יהודים מהצבא התורכי וכן קבוצה נוספת של מתנדבים שהגיעו מהגליל, לאחר כיבושו על-ידי הבריטים. מפקד הגדוד היה אליעזר מרגולין, בן המושבה רחובות שירד לאוסטרליה ושירת בצבאה של מדינה זו בחזית מערב אירופה במלחמת העולם הראשונה. גדוד 40 לא הספיק ליטול חלק בקרבות. חייליו עסקו בשמירה על שבויים ועל מתקנים, דבר שגרם להם לתסכול רב.
נחמה פורתא מצאו חיילי הגדודים העבריים, ובעיקר חיילי גדוד 40, הארץ-ישראלי, בעובדה שאחרי המלחמה הם היוו חלק חשוב מחיל-המצב הבריטי בארץ. ז'בוטינסקי אף ראה בכך שלב ראשון בהקמת הצבא היהודי הארץ-ישראלי. במהלך שנת 1919 הלכו הגדודים העבריים והצטמצמו. הדבר נבע מכמה סיבות: היערכות בריטית חדשה לאחר תום המלחמה, רצונם של חלק מהחיילים, בעיקר מאנגליה ומאמריקה, לשוב לארצותיהם, חיכוכים בין החיילים ומפקדיהם בנושאי משמעת וייחוד לאומי, וכן רצון הפיקוד הבריטי הבכיר של חיל הכיבוש בארץ-ישראל לצמצם את מצבת הגדודים ואת ערך התרומה הצבאית היהודית.
בתחילת שנת 1919 שירתו בשלושת הגדודים בארץ כ-5,500 חיילים, מתוך כעשרת אלפים שהתנדבו (השאר לא הגיעו לארץ-ישראל). באמצע 1919 ירד המספר ל-4,000 (בשני הגדודים) ובתחילת 1920 חל צמצום נוסף ונותר רק גדוד אחד ובו 1,030 חיילים. בתקופת השיא היוו שלושת הגדודים כ-20-15 אחוז מחיל-המצב הבריטי בארץ-ישראל. בסוף שנת 1919, בעקבות שחרורים וארגון מחדש של היחידות העבריות, רוכזו כל החיילים שנותרו, רובם מהגדוד הארץ-ישראלי, בגדוד שנשא את השם "הגדוד הראשון ליהודה" (First Judeans). לגדוד אף אושר סמל מיוחד - מנורה בת 7 קנים והכתובת "קדימה". דומה היה שהחלה תקופה חדשה בקורות ההתנדבות היהודית, אך לאמיתו של דבר נמצא הגדוד בתהליך ממושך ואיטי של פירוק, מה גם שהבריטים עשו ככל יכולתם להצר את צעדיו.
בקיץ 1920 פורק הגדוד רשמית, אם כי נותרו בו 30 מתנדבים שהתחייבו לשרת עד סוף מרס 1921. הם המשיכו בשירות אף לאחר מכן, וקבוצת חיילים זו היא שחשה לתל-אביב ב-1 במאי 1921, בעת מאורעות תרפ"א (1921) וסייעה בהגנתה. המג"ד, אליעזר מרגולין, הגיע לתל-אביב בעקבות אנשיו והצטרף אף הוא למגינים. מעשה זה של אחרוני החיילים ומפקדם שימש עילה לבריטים לחסל סופית את הגדודים העבריים.
את תולדותיהם של הגדודים העבריים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה יש לחלק ל-5 תקופות: א. תקופת ההכנה, באנגליה ולאחר מכן בארצות-הברית. במהלכה היה על העושים במלאכה (בעיקר באנגליה) להתגבר על קשיים מרובים והתנגדויות מכל עבר, אף מצד חלק מהממסד הציוני. ז'בוטינסקי היה תקופה ארוכה לוחם בודד ומבודד במאבקו למען הקמת הגדודים. מבין המנהיגים הציונים, רק חיים וייצמן תמך בו; ב. תקופת הגיוס והאימונים: באנגליה, באמריקה ומאוחר יותר בארץ-ישראל. אלפי מתנדבים התאמנו תחילה בארצותיהם ומאוחר יותר במצרים; ג. תקופת הלחימה: זו היתה קצרה מאוד, נמשכה כשלושה חודשים ורק חלק מהיחידות השתתפו בה; ד. התקופה שלאחר המלחמה (כשנה לערך), בה היוו שלושת הגדודים העבריים מרכיב חשוב בכוח הצבאי שחנה בארץ. נוכחותם גוננה ללא ספק על היישוב היהודי הקטן בעת ההיא שמנה פחות מ-60 אלף נפש. חיילי הגדודים חשו מספר פעמים לעזרת יישובים יהודיים שהיו בסכנת תקיפה, והרחיקו את הסכנה. כן סייעו בהעברת נשק ליישובים אלו; ה. תקופת הדעיכה: מאביב 1919 עד אביב 1920 צומצמה מצבת הגדודים ביותר מ-90 אחוז - מ-5,500 ל-400-450 חיילים, ושרידיו האחרונים של הגדוד פוזרו באביב 1921.
הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה היוו תופעה ייחודית ובלתי מוכרת עד אז.
אלפי יהודים התנדבו ליחידות שעמדו ליטול חלק בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים.
הוגי הרעיון ורבים מבין אלפי משתתפיו האמינו, כי השתתפות זו תעלה תרומה חשובה לא רק לכיבוש הארץ, אלא גם - ובעיקר - למסירתה לידיים יהודיות. בתקופת האימונים ולפני הכניסה לקו החזית, היתה המוטיבציה בקרב החיילים גבוהה מאוד, ולא בכדי אמר ד"ר וייצמן לגנרל אלנבי: "חיילים טובים יותר לא היו לגריבאלדי.
"ז'בוטינסקי הביע את הדעה, שלפחות שלושה רבעים מהמתנדבים היו "חומר אנושי מעולה... כל מצביא היה נאחז בשתי ידיו באנשים כאלה. " מבחינה צבאית היתה תרומתם של הגדודים העבריים מועטה, ולו רק משום שהגיעו באיחור למצרים ורק חלק מהם לחם בחזית. זאת, משום שהבריטים אישרו את הקמת הגדודים בשלב מאוחר של המלחמה.
פעילותם של הגדודים אחרי המלחמה כרוכה במסכת ארוכה של תיסכולים. החיילים והקצינים היהודים קיוו, כי היחידות יהוו בסיס לצבא יהודי קבוע בארץ. במקום זאת זכו למנה גדושה של התנגשויות וחיכוכים עם הבריטים, שלא הסתירו את מגמתם לגמד את תופעת ההתנדבות היהודית. עם זאת, היה לגדודים העבריים תפקיד חשוב בהפחת רוח של נכונות, היחלצות וצבאיות בעם שהיה רחוק מנושאי צבא. בגדודים גם נוצרה, לראשונה, לשון צבאית עברית, הושמעו פקודות בעברית וניתנו שמות עבריים לכלי-נשק וחלקיהם. יוצאי הגדודים העבריים שימשו נדבך חשוב בבניית ההגנה בשנים הבאות, בשמשם כמפקדים וכמדריכים בסניפי הארגון. רבים מהם התמידו בכך עשרות שנים והגיעו לתפקידים בכירים. לא פחות מכך חשובה העובדה שלראשונה מזה דורות רבים דובר על הקמת "צבא יהודי" וגדודים עבריים אכן קמו בפועל.