ליל 11 היישובים

מבצע התיישבות בדרום ובנגב, שבוצע במוצאי יום הכיפורים תש"ז, (ליל 6/5 באוקטובר 1946), בפיקודו של יוסף רוכל- אבידר, סגן הרמטכ"ל של ההגנה. גולדה מאירסון-מאיר, שמילאה את מקומו של ראש המחלקה המדינית, משה שרתוק- שרת שהיה עצור בלטרון, אישרה את העליות ללא הודעה מראש לשלטונות. לאחר הכנות נרחבות ומזורזות ובסודיות מלאה, רוכזו עד ערב יום הכיפורים, בשישה בסיסי יציאה, הגרעינים העולים ומלוויהם, והצידה הדרושה להקמת היישובים. מספר העולים לכל יישוב היה כ-30, ועם המלווים הגיע מספר העולים לכ-100 ליישוב. בסך הכל השתתפו בעליות כ-1,100 איש ויותר מ-300 משאיות.
הקבוצות, וביניהן גם גרעיני תנועות נוער שהשתחררו זה עתה מן הפלמ"ח, יצאו בלילה בדרכי עפר, כדי להימנע מהיתקלות במשמרות צבא ומשטרה שקיימו עוצר לילה בכבישים, ועד בוקר ה-6 באוקטובר הקימו 11 נקודות מדגם צריף וגדר.
המתיישבים והמלווים היו נכונים להגן על היישובים, אם ינסו כוחות השלטון לפרקם. הבריטים המופתעים לא התערבו, וכמעט שלא אירעו תקלות בהקמת היישובים.
בסיסי היציאה היו: גבולות, ממנה יצאו מקימי נירים שבאזור דנגור (כיום - באזור ניר-יצחק) ואורים (באזור קרין); מבית-אשל יצאו מזרחה - לנבטים, ומערבה - לחצרים; מקימי חצרים נעו ברגל ועקפו את באר-שבע מדרום, והצידה הגיעה ברכב מבארות-יצחק; ממנה יצאו מקימי כפר-דרום, בארי ותקומה; מרוחמה יצאו מקימי שובל ומשמר-הנגב; מגת יצאו מקימי גלאון; מכפר-מנחם יצאו מקימי קדמה.
היה זה המבצע ההתיישבותי המקיף ביותר ביום אחד, שבוצע עד מלחמת העצמאות, במספר הנקודות ובסיסי היציאה, ובמיוחד בהיקף המרחב בו התיישבו, מקדמה בצפון עד אורים בדרום, מנירים במערב עד נבטים במזרח. על ההגנה הוטל לתאם את ההכנות ולבצע את העלייה (לצורך ההפתעה נבחר המועד - ליל מוצאי יום-הכיפורים שחל בשבת). בזינוק לנגב השתתפו הזרמים ההתיישבותיים ומפעלי המשק והתחבורה, שפעלו בתיאום עם פיקוד ההגנה. בהעזתו ובהיקפו רומם המבצע את הרוחות בארץ, לאחר המשבר במאבק והמעצרים ההמוניים (בשבת השחורה) ובעת שהבריטים החלו לגרש מעפילים לקפריסין.
למבצע נודעה השפעה מדינית. הוא הביך את הבריטים והגביר את תסכולם. הסובייטים ראו במעשה פעולה שתרופף את עמדת הבריטים במזרח התיכון. נחישות הרצון להיאחז בנגב הרשימה את ראשי הקרמלין, והשפיעה על המדיניות הסובייטית כלפי ארץ-ישראל.
ההיאחזות בנגב והפוטנציאל הפיתוחי של היישוב העברי הרשימו גם את חברי ועדת או"ם (אונסקו"פ) שסיירו בארץ בקיץ 1947. ההתרשמות השתקפה בתכנית החלוקה, שהועידה את רובו של הנגב למדינה היהודית.