מאורעות תרפ"ט (1929)

הרקע לפרוץ מאורעות הדמים ברחבי ארץ-ישראל באב תרפ"ט (אוגוסט 1929) נעוץ בהתגברותה של הלאומנות הערבית ואיבתה למפעל הציוני. העילה הישירה קשורה לתקרית הכותל המערבי ביום הכיפורים תרפ"ט (אוקטובר 1928). באותו יום הקימו המתפללים בכותל מחיצת-בד בין רחבת הנשים לרחבת הגברים. הערבים טענו כי היהודים ניסו לשנות את ההסדר הקיים המקובל לגבי הכותל. הקניית מימד דתי למאבק נגד היישוב היהודי "השואף לכבוש את מסגד אל-אקצא, " הקלה על המועצה המוסלמית העליונה לזכות בתמיכתן של שכבות עממיות שעד כה היו רחוקות מהלאומנות החילונית. מסע תעמולה רחב ממדים החדיר לציבור הערבי בכל פינות הארץ את התחושה שהיהודים מתכוונים להשתלט על האתרים הקדושים לאיסלם. המועצה המוסלמית העליונה ניצלה את המצב לביצוע פרובוקציות על מנת להחריף את העימות ולהגביר את הלחץ על בריטניה. כתוצאה מכך התחייבו הבריטים מחדש על שמירת ההסדר הקיים ושר המושבות הבריטי מסר הצהרה ברוח זאת בפרלמנט בלונדון בנובמבר 1928.
המהומות פרצו ביום שישי, 23.8.1929, כתוצאה מההסתה הדתית. הפגנה של צעירי בית"ר ב-15.8. 1929 בעיר העתיקה ליד הכותל גרמה להפגנת נגד ערבית למחרת, והיו בין הערבים והבריטים שניסו להטיל את אשמת הפרובוקציה על התהלוכה היהודית, אולם יש לזכור כי המאורעות התלקחו שבוע לאחר ההפגנה.
הממשל הבריטי בארץ תרם גם הוא את חלקו להתפרצות. כתוצאה מהשקט היחסי ששרר מאז מאורעות 1921 צומצמו כוחות הביטחון הבריטיים בארץ. מצבת כוח האדם של המשטרה היתה נמוכה ורובה הורכבה מערבים. יחידות צבא לא חנו בתחומי הארץ. נשק המגן שחולק ליישובים העבריים (ארגזי הנשק החתומים) נלקח מהם שבועות מספר לפני פרוץ המאורעות. כך קרה שבעיצומם של המאורעות נאלצו הבריטים לגייס באופן בהול כ-170 מתנדבים בריטיים (ביניהם 28 סטודנטים מאוקספורד ששהו בארץ בסיור לימודי), כדי לסייע למשטרה עד בואן של תגבורות הצבא. הנציב העליון ג'ון צ'נסלור (שהחל לכהן בתפקידו ב-1928) שהה באותו זמן מחוץ לארץ-ישראל ואילו הפקידות ובראשה המזכיר הראשי הארי לוק לא אהדה את המפעל הציוני. בהתעלמותו מהמתיחות הגואה הקל הממשל הבריטי על המשך ההסתה וההתפרצות. ההסתה הערבית גברה באוגוסט 1929 ורק לחצים יהודיים של הרגע האחרון הניעו את הבריטים לנקוט, בחצי לב, בניסיונות להרגיע את הרוחות, אולם אלה איחרו את המועד.
המהומות פרצו בירושלים כאשר המון מוסת יצא מתפילת יום השישי במסגדי הר הבית וניסה לעלות מכיוון שער יפו ושער שכם לעבר שכונות מאה שערים וימין משה שמחוץ לחומה. הגנת העיר היתה מבוססת על לקח השנים הקודמות, ולפיכך תוגבר הרובע היהודי על חשבון מגיני העיר החדשה, דבר שהכביד לאחר מכן על הגנת השכונות החדשות. הגנת העיר כולה נשענה על כוח אדם לא מספיק ואמצעים מצומצמים. מפקד ההגנה בירושלים לא נמצא בה אותה שעה ואת תפקידו נטל יוסף הכט - מרכזו הארצי של ארגון ההגנה. ההגנה הנייחת היתה חלשה ודלילה. היחידות הניידות הקטנות שאורגנו מראש כעתודות מרכזיות צוידו בנשק קל ורימונים. ניסיונות ערביים בלתי מאורגנים לתקוף את הרובע היהודי בעיר העתיקה, נהדפו.
גל ההתקפות הקשה נערך במשך מספר ימים על שכונות הספר של העיר החדשה כאשר ערביי הסביבה מנסים מדי פעם לפרוץ לתוכן. בשכונות הצפוניות והמערביות (סנהדריה, רוממה, בית הכרם, בית וגן) הצליחו המגינים לבלום את התוקפים בסיוע תגבורות ניידות ממרכז העיר שחשו לעזרה והודות ליחידות המשטרה הבריטיות שהפגינו נוכחות. מצבן של השכונות הדרומיות המבודדות היה קשה יותר. מאחדות נאלצו המגינים לסגת לאחר שאזלה תחמושתם וחלקן ננטש בלחץ המשטרה. כך נעזבו רמת רחל, משק הפועלות, מקור חיים ותלפיות. לרוב המקומות שניטשו נכנסו בוזזים ערביים וגרמו נזקים כבדים. בשני ימי המאורעות הראשונים התרכזו מאורעות הדמים בירושלים ובסביבתה. בהרי יהודה הותקפו עטרות, שבה נבלמה ההתקפה הודות להתערבות הצבא הבריטי, ומוצא, שמגיניה הדפו התקפות ערביות ופונו בסופו של היום על-ידי המשטרה.
ממוצאי שבת, 24.8.1929, פשטו המהומות כמעט לכל הארץ. במשך שבוע נערכו התקפות בערים המעורבות, ועל יישובים קטנים ומבודדים בעמק יזרעאל, בגליל ובדרום.
לעומת זאת, המושבות הגדולות בשפלה ובשרון לא הותקפו כמעט, אולי בגלל זכרון הכשלונות והעונשים שליוו את מאורעות תרפ"א (1921). גם בחיפה פרצו המהומות ביום שישי (23.8.1929) ונמשכו ימים מספר. כאן יצאה ההגנה לפעולות גמול, שסייעו לבלום את ההתקפות הערביות עד להגעת הצבא והצי הבריטים שהוחשו לעיר.
תל-אביב עמדה במבחן חמור פחות מאשר הערים האחרות. עיקר האירועים כאן התבטא בירי לעבר שכונותיה ובניסיונות התפרצות בודדים מדרום (יפו, מנשיה) שנבלמו במהירות על-ידי המשטרה. אופי האירועים חסך להגנה את מבחנה האמיתי בתל-אביב, שכן כוח המגן הקטן שעמד לרשותה (כ-200 איש) נפרס על פני קו ארוך. עם זאת, הופעלו גם כאן עתודות מרכזיות ניידות שסייעו בהגנת נקודות התורפה.
שלא כבערים הגדולות, בהן הוכנו תוכניות הגנה מראש, התחיל חלק ניכר מהיישובים הקטנים להתארגן להגנה רק עם פרוץ המאורעות. למרבית הנקודות חסרו תוכניות הגנה, מגינים ונשק.
בקהילות היישוב הישן כמעט שלא התקיימה הגנה עצמית ואכן שם אירעו מעשי הטבח הקשים ביותר. ביישוב היהודי בחברון, שמנה כ-600 איש חסרי מגן, נטבחו ביום השני למהומות 66 יהודים ושאר יהודי העיר פונו בחסות הבריטים. ראשי קהילת חברון דחו לפני פרוץ מאורעות-הדמים את הצעת סניף ההגנה בירושלים להכניס לעיר, בה היו היהודים מיעוט קטן, יחידה להגנתם.
יהודים בודדים שהתגוררו בערים ערביות כמו שכם, טול-כרם, ג'נין, בית שאן ועזה פונו בעוד מועד, וכל הערים הערביות נותרו "נקיות" מיהודים. בשבת, 24.8.1929, התנפלו תושבי הכפר הערבי קולוניה על בית מקלף ששכן בפאתי מוצא והרגו באכזריות את מרבית שוכניו: גברים, זקנים, נשים וילדים. נשארו בחיים רק הבן הצעיר מרדכי (לימים - הרמטכ"ל השלישי של צה"ל) ואחותו, שהתחבאו. טבח נוסף אירע בסוף שבוע המאורעות בעיר המעורבת צפת. הגנתו של הרובע היהודי שהיה מיושב בבני היישוב הישן נשענה על אנשי איילת-השחר וכפר-גלעדי ולא על גרעין הגנה מקומי. בעת ההתפרצות לא היתה ההגנה מאורגנת ומחסן הנשק הקטן הוחזק מחוץ לעיר, מחשש לתפיסתו. 18 מיהודי העיר נרצחו והשאר רוכזו בבניין הממשלה בעיר, בעוד הרובע נשאר חשוף לביזה ולהרס.
בחלקי הארץ האחרים התרכזו ההתקפות הערביות על יישובים בעמק יזרעאל, בגליל ובדרום. ביישובי עמק יזרעאל המזרחי והמערבי היתה התחלה של הגנה מרחבית-גושית משותפת למספר יישובים. בסיוע המשטרה ומאוחר יותר בעזרת הצבא הבריטי הצליחה הגנה זו לבלום את ההתקפות הנפרדות על היישובים השונים (בית אלפא, חפציבה).
משמר העמק המבודדת ננטשה זמנית לאחר התקפה מחמת מחסור בנשק ולפי הוראת המשטרה. הנטישה עוררה ביקורת נוקבת ושאלות בדבר יכולת ההגנה העברית הכפרית.
במספר מקומות התערב הצבא במהלך ההתקפות הערביות. לאחר שהדפן או השתתף בבלימתן יחד עם המגינים המקומיים חייב את התושבים לנטוש את היישוב בטענה שלא יוכל להבטיח להם הגנה נאותה לאורך זמן. כך נעזבו יסוד המעלה ועין זיתים בגליל, הרטוב, מוצא וכפר אוריה ביהודה, באר טוביה וחולדה בדרום. קרב ההגנה של חולדה היה המוצלח ביותר בין קרבות היישובים. קומץ המגינים הצליח להדוף את התוקפים שעלו עליו במספרם לאין שיעור ולגרום להם אבדות כבדות. בלחץ הבריטים נאלצו מגיני המקום לעזבו לזמן קצר (ראה: חולדה, תרפ"ט (1929)).
הטבח המאוחר שהתרחש בצפת עורר חשש מפני גל נוסף של מעשי איבה בצפון, והגליל תוגבר בכוח בן כ-300 אנשי הגנה שגוייסו במהירות מכל חלקי הארץ. האנשים פוזרו ביישובי הגליל ושהו בהם במשך חודש ימים. חלקם רוכז במחניים ככוח עתודה מרכזי.
כך יושם במהירות אחד מלקחי המאורעות: קיום עתודה מרכזית שניתן להפעילה לעבר נקודות התורפה.
מאורעות תרפ"ט שעלו בחיי 133 יהודים וגרמו לפציעתם של כ-300 איש והרס רב, המחישו את נקודות החולשה של כוח המגן העברי בארץ: ביזור, חוסר בכוח אדם ומשאבים אחרים. התלות הכמעט מוחלטת באותה עת בכוחות הבריטים חייבה להקים כוח מגן עברי חזק ומאומן הרבה יותר, בעל דפוסי אירגון ופיקוד מרכזיים, שיוכל להתמודד עצמאית עם האיום הערבי. עם זאת, ברור לחלוטין, כי ההגנה היא שעמדה בפרץ מול ההתקפות הערביות. האירועים שהתרגשו על ההגנה בתחילת שנות ה-30 (פרישת ארגון ב' ועוד) הכבידו על יישום הלקחים הלכה למעשה, אולם ההצלחות החלקיות, בצירוף הלקחים, הביאו להתפתחותן של מחשבה צבאית ותפיסת ביטחון יעילה יותר לקראת אמצע שנות ה-30.
הפקידות הבריטית בארץ נחשפה במאורעות תרפ"ט במלוא חולשתה וחד-צדדיותה. לאחר המאורעות ביצעו רשויות הביטחון הממשלתיות היערכות חדשה שהפחיתה את תלותן בשוטרים הערבים והגבירה את שיתוף הפעולה עם היישובים העבריים.
התוצאות הפוליטיות של המאורעות היוו מכה קשה לתנועה הציונית. באוקטובר 1930 פורסם "הספר הלבן" של שר המושבות לורד פספילד. בעקבות מסקנותיה של ועדת שאו שחקרה את המאורעות, המיר "הספר הלבן" את העקרון שקבע כי מספר העולים היהודים יותנה בכושר הקליטה הכלכלי של הארץ, בהתחשבות ברגשות הערבים ובחששותיהם, בכל הקשור לממדי העלייה היהודית. התגובה היהודית הנמרצת הביאה אמנם לנסיגה מן המדיניות העוינת הזו ("איגרת מקדונלד"), אך הנסיגה הבריטית היתה אות מבשר-רע.