המרד הערבי (מאורעות 1936/39)

תהליכים אחדים הביאו לפרוץ ה"מאורעות", שכונו גם "המרד הערבי". מאז מאורעות אוקטובר 1933 החל שלב חדש בהתפתחות התנועה הלאומית הערבית בארץ והיא פנתה לא רק נגד היישוב היהודי אלא גם נגד השלטונות הבריטיים. ההקצנה הלאומנית גרמה לעלייתם של מפלגות וחוגים קיצוניים, אשר התמקדו סביב מנהיגותו של המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני. לתהליך ההקצנה גרמה גם העלייה היהודית שגאתה מאז עלו הנאצים לשלטון בגרמניה והתגברה האנטישמיות באירופה. על אלו יש להוסיף את דחיית הקמת המועצה המחוקקת בארץ-ישראל, בה היו הערבים זוכים לרוב.
המאורעות החלו ב-19.4.1936 ביפו, שם פרצו מהומות ונרצחו יהודים. למחרת הוכרזה שביתה ערבית כללית בכל הארץ והוקם הועד הערבי העליון. הוועד החליט על המשך השביתה עד שתתמלאנה דרישותיו: איסור על עלייה יהודית, איסור על מכירת קרקעות ערביות ליהודים וכינון ממשלה ייצוגית, בה יהיה רוב ערבי מוחלט.
השביתה הממושכת ושיתוקו של נמל יפו אילצו את היישוב היהודי למצוא דרכים חלופיות לקשר עם העולם החיצון ותוך חודש ימים נפתח, באישור הבריטים, נמל בתל-אביב. השלטונות הבריטיים לא נענו לדרישות הערביות והשובתים לא הצליחו לשתק את הארץ וכלכלתה. כאשר התברר לערבים כי אין לשביתה תוצאות חיוביות, וכי היישוב היהודי התארגן במהירות והצליח להתגבר על הפגיעות ואף לחזק את כלכלתו, עברו לפעילות אלימה-טירוריסטית. הפיגועים כוונו הן נגד יהודים והן נגד בריטים במטרה לדחוק את רגליהם של השלטונות מאזורים ערביים באמצעות תקיפת תחבורה, משרדים, תחנות משטרה ומתקנים ממשלתיים. הפעולות נגד היהודים התרחשו תחילה בעיקר בשטח הפתוח שבין היישובים וכללו רצח, תקיפת תחבורה יהודית, שריפת יערות, הצתת שדות ושוד עדרים. כמו כן נעשה מאמץ לפגוע בדרכי התחבורה ולשבש את התנועה, היהודית והבריטית, ברחבי הארץ על ידי מיקוש ומארבים בדרכים. בשלב הזה כמעט ולא נעשו ניסיונות פריצה ליישובים עצמם או לשכונות היהודיות בערים המעורבות, והערבים הסתפקו בהטרדתם באש, בצליפות ובזריקת פצצות.
במהלך קיץ 1936 הוברר לערבים כי יקשה עליהם להתמודד עם כוחות הביטחון הבריטיים בערים ובאזורים המעורבים והם העתיקו את מרכזי פעילותם לעבר אזוריו ההרריים של השומרון במרחב שכם-ג'נין-טול-כרם אשר כונה בשם "המשולש המסוכן".
הססנותו של הממשל הבריטי בטיפול בטירור הערבי בחודשים הראשונים, איפשרה לכנופיות להתחזק ולהתבסס. בחודש אוגוסט 1936 הגיע לארץ פאוזי קאוקג'י, מי שהיה קצין בצבא העיראקי, ועמו כמאתיים מתנדבים עיראקים, סורים ודרוזים. תוך זמן קצר התבסס באזור ג'נין והוכר על-ידי יתר ראשי הכנופיות כ"מפקד העליון של המרד". קאוקג'י כיוון את עיקר פעילותו נגד הבריטים ואף הניח מארב מוצלח לשיירה שלוותה ביחידות בריטיות בהרי שומרון.
הממשלה הבריטית ניגשה סוף סוף לדכא את הכנופיות. בתחילת האירועים עמד לרשות השלטון הבריטי בארץ כוח קטן ובלתי מספיק שכלל ברובו אנשי משטרה. בספטמבר 1936 כבר רוכזו בארץ כוחות צבא בעוצמה מספקת לביצוע פעולות יזומות נגד הכנופיות.
בסוף החודש הוטל ממשל צבאי והצבא פתח במתקפה. בקרבת שכם הוא הביס את קאוקג'י וכיתר את כנופיתו. בהרי חברון חיסל כנופיה גדולה נוספת.
הממשל האזרחי לא רצה בתבוסה מלאה של הערבים. בניגוד לעמדת הצבא יזם שביתת נשק ואיפשר לקאוקג'י ואנשיו לעזוב את הארץ. הוועד הערבי העליון הכיר בתבוסתו הצבאית ונענה להצעה של מלכי ערב להפסיק את השביתה עד גמר עבודתה של ועדת החקירה המלכותית, ועדת פיל.
אופי המאורעות הפתיע הן את ההגנה והן את הבריטים. על פי לקחי מאורעות תרפ"ט (1929) בנתה ההגנה את כוחה במגמה להדוף התנפלויות ערביות על היישובים העבריים ובשנת 1936 היתה ערוכה כנגד סוג זה של פעולות הן בערים והן בגושים החקלאיים. אולם הפעולות הערביות נשאו עתה אופי חדש: הן נמשכו זמן ממושך - חודשים מספר - בעוד שעיקר תוכניתה של ההגנה היה מבוסס על גיוס חבריה לתקופות מוגבלות בלבד. החידוש השני היה שמעתה לא התמקדו הערבים בהתקפות על היישובים בלבד אלא פעלו בשטחי ההתיישבות החקלאית מחוץ לגדרות ובדרכים. לא היה די, אפוא, בהגנה סבילה ונייחת המוגבלת לתחום היישובים. ההגנה, שהגנה בהצלחה על התחום המיושב, חייבת היתה למצוא מענה לאיומים החדשים. מדיניות ההבלגה, אשר התקבלה כקו מדיני-אסטרטגי מרכזי, היתה מפתח למדיניות פעולות הביטחון בכל הדרגים. כאשר הוברר כי לא די באלה, חלה התפתחות באורח הפעולה. עיקרה התבטא בפעולות יזומות וניידות של לוחמים בשטחים שמחוץ ליישובים ומסביבם, כדי לקדם את האויב, לארוב לו בשטחים שבהם התרגל לנוע בביטחון או לרדוף אחריו לאחר היתקלות. כך נולדה הנודדת של יצחק לנדוברג-שדה בהרי ירושלים ביולי 1936 ובערך באותה עת קמו יחידות ניידות במספר גושים כפריים, דוגמת עמק הירדן ועמק יזרעאל המערבי. פעילותן האקטיבית, שנעשתה בחלקה הגדול בשעות הלילה, הטביעה את חותמה תוך זמן קצר בכל שורות ההגנה.
נדבך נוסף בהתפתחותו של כוח המגן בתקופה זאת היתה הקמתו של כוח נוטרים יהודי חמוש וליגאלי, במטרה להגביר את יכולת היישובים להגן על עצמם. מספרם של הנוטרים, שהיו כולם חברי הגנה וכפופים להוראותיה, הגיע בסוף שנת 1936 ל-3,000 ויכולתם לפעול באופן רשמי וגלוי תרמה באופן ממשי לחיזוק ההגנה העברית.
שלב המהומות הראשון, שנמשך כחצי שנה הסתיים בחודש אוקטובר 1936. הוא עלה בחייהם של כ- 80 יהודים ובפציעתם של כ-370. במהלכו בוצעו למעלה מ-3,000 התקפות ופיגועים, נעקרו 200 אלף עצים ונפגעו אלפי דונם של שטחים חקלאיים. לערבים היו אבדות כבדות פי כמה והמשק הערבי ניזוק בצורה חמורה בגלל השביתה הממושכת.
במשך כשנה, עד סוף אוגוסט 1937 נמשכה הפוגה ביוזמות הלחימה הערביות. אמנם מעשי טירור כנגד יהודים נמשכו לסירוגין, אולם עיקר הפעילות האלימה התמקדה במאבקים בין המופתי ותומכיו הקיצוניים לבין החוגים המתונים יותר בהנהגת משפחת נשאשיבי. מאבק זה לווה בטירור פנימי וברצח ערבים רבים בעיר ובכפר.
ההגנה ניצלה את פסק הזמן ככל שיכלה. הלקחים והשינויים שנתבקשו בארגונו ותפעולו של כוח המגן היהודי נעשו בצעדים מדודים. אולם במערכת הבטחונית-יישובית התחוללו מספר תהליכים: אירועי הדמים של 1936 והצורך לקבוע עובדות מדיניות בשטח לפני שייקבעו גבולות חלוקה אפשריים על-ידי ועדת פיל, הביאו את הנהגת היישוב לפעול להרחבת תחום ההתיישבות היהודית והחל מדצמבר 1936 התחילה התיישבות חומה ומגדל שתנופתה נמשכה במרץ במהלך שלוש השנים הבאות.
אבטחת עלייתם על הקרקע והתבססותם של יותר מחמישים יישובים חדשים היתה למבצע הראשון בהיקף כלל ארצי שהוטל על ההגנה. כמותו היתה ההיאחזות המחודשת במחצבות מגדל צדק, בה הוכיחה ההגנה יכולת עמידה בתוך שטח ערבי. התהליך השני היה התפתחות של מוסד הנוטרות שהפך לחיל קבע, איפשר להגנה להקים את פלוגות השדה (פו"ש), לפתח מערכת הדרכה ליגאלית וסדירה ולשפר את יכולתה לתפעל חלק מיחידותיה באורח גלוי וסדיר. התפתחות חשובה נוספת היה פירוק ארגון ב' באפריל 1937 והצטרפות מחצית מחבריו להגנה. ההגנה הרחיבה את שורותיה ובסוף השנה הגיע מספר חבריה ל-25,000. כמעט כל חברי ההתיישבות העובדת נמנו עם שורותיה, ומספר חבריה בערים ובמושבות גדל באופן ניכר.
המלצות ועדת פיל לחלק את הארץ לשתי מדינות הובילו לחידוש האלימות הערבית בספטמבר 1937. האות ניתן ברציחת מושלו הבריטי של מחוז הגליל, אנדרוס.
הבריטים פיזרו בתגובה את המוסדות הערביים העליונים ואילצו את המופתי הירושלמי להימלט מהארץ. הכנופיות המזויינות שבו וניהלו את המאבק האלים. הגדולות שביניהן פעלו באזורים השונים באופן עצמאי בפיקוד מנהיגים שהפכו לשם נרדף לפעילות האלימה. כך נודעו חסן סלאמה בשפלה, עבד אל-קאדר אל-חוסייני בהרי יהודה, עארף עבד אל-רזאק בשרון ויוסוף אבו-דורה בגליל ובכרמל. פעילותן של הכנופיות כוונה כנגד מתקני ממשל וצבא בריטיים וכנגד יהודים בודדים, תחבורה יהודית וקווי-חשמל. בתחילת 1938 ניסו הערבים, לראשונה, לפרוץ ליישוב עברי, לקיבוץ טירת צבי, אך נהדפו על-ידי המגינים. בחציה השני של השנה התעצמה פעילות הכנופיות בכל רחבי הארץ ובקיץ של אותה שנה הן שלטו בפועל על חלק ניכר ממרכזי היישוב הערבי ומשטחה ההררי של ארץ-ישראל. מספרם של אנשי הכנופיות בכל הארץ לא עלה על 1,500, אולם הם נעזרו באלפי מתנדבים זמניים בהתאם לצרכים ונהנו מעורף בטוח של הכפר הערבי.
בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1938 הגיעו הערבים לשיא פעילותם: הם ניתקו את דרכי התחבורה באזור השומרון ותקפו מוסדות שלטוניים ומתקני תחבורה בערים הערביות ביהודה ובדרום הארץ. אירוע הדמים הבולט ביותר בכל תקופת המרד התחולל בתחילת אוקטובר 1938 כאשר חדרו ערבים לשכונת קרית שמואל בטבריה וטבחו 19 יהודים ביניהם 11 ילדים (ראה: ליל טבריה). באמצע אוקטובר השתלטו הכנופיות על העיר העתיקה הערבית בירושלים למשך מספר יממות. הצבא הבריטי הגיב בתקיפות ויזם פעולות התקפיות נרחבות בשיתוף עם כוחות יהודיים. השלטונות ניסו לבודד את ערביי הצפון ממקורות תגבור ואספקת נשק מהמדינות השכנות ובמחצית 1938 התקשרו עם חברת סולל בונה להקים גדר לאורך הגבול עם לבנון וסוריה. הקמת גדר הצפון, אשר שולבה בה מערכת של תחנות משטרה ומצדיות, ואבטחתה הוטלה על ההגנה, הסתיימה בתוך שלושה חודשים.
באביב 1938, לאחר מספר הישגים צבאיים שהבולט בהם היה מבצע ההשתלטות על 25 כפרים ערביים בגליל ובשומרון, הצליח הצבא הבריטי לדחוק את רגלי הכנופיות מצפון הארץ. מוקדי הפעילות הערבית עברו עתה למרכז ולדרום. המתיחות באירופה, עקב צעדיו התוקפניים של היטלר, לא איפשרה לרכז בארץ את הכוחות הצבאיים שנדרשו על מנת לדכא את המרד כליל. רק בסוף קיץ 1938, כשנחתם הסכם מינכן ורפתה המתיחות, פעלה ממשלת בריטניה במהירות. עד לחודש אוקטובר הגיעו לארץ תגבורות גדולות שהעלו את היקף הכוח הבריטי לשתי דיוויזיות. הצבא פתח בפעולות נמרצות וקשוחות כולל הפעלת מטוסים, כדי לבער את כל מוקדי ההתנגדות והמרי. הלחץ הצבאי, שאליו נוספו פעולות עונשין כלכליות, הביא בתוך זמן קצר לבידוד אנשי הכנופיות ולצמצום מרחב הפעולה שלהן. כשלון הניסיון הערבי להשתלט על העיר העתיקה בירושלים היה סמל לתבוסה כולה. הערבים חזרו לטירור אישי נגד יהודים, אולם המרד כבר היה בשלבי דעיכה. במהלך חורף 1939 התפוררו הכנופיות והלכו ורבים מראשיהן ברחו מהארץ. לתהליך ההרגעה תרמו גם ההצהרה הבריטית בדבר הסתלקות בריטניה מרעיון חלוקת הארץ ופרסומו של הספר הלבן במאי 1939, שהגביל עליית יהודים ומכירת קרקעות להם. בקיץ 1939 שקטה ארץ-ישראל.
מאז חידוש המהומות הערביות בקיץ 1937 גבר והלך שיתוף הפעולה בין הבריטים לכוחות המגן העבריים. חיל הנוטרים התרחב והוקמו בו גופים חדשים: חיל הרכבת ו מי"ע, שהפעילה יחידות ניידות על גבי טנדרים (המשמרות הנעים- מ"נים). בסוף ימי המאורעות מנה חיל הנוטרים כ-22,000 איש והיה זרוע כמעט רשמית של ההגנה.
נדבך יסודי ביותר במערכת שיתוף הפעולה היתה הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות על-ידי הקצין הבריטי אורד צ'רלס וינגייט. התפתחות משמעותית בכוחה של ההגנה בתקופת 1936/39 היתה הקמת הפו"ש, כוח נייד כלל-ארצי שאינו מרותק למקום אחד, שהיווה שלב חשוב בהתפתחות כוח המגן בארץ ושעמד ישירות לרשות הפיקוד העליון.
לבד מפעולות הגנה פעילה ושוטפת הוטלו על הפו"ש משימות מיוחדות כמו אבטחת הבנייה של גדר הצפון, העלייה לחניתה ואבטחה מרחבית ניידת במרכז הארץ ובדרומה (ראה: הקו המזרחי והקו הדרומי), ואבטחת קווי המתח הגבוה של חברת החשמל.
פעילות הפו"ש הביאה עד מהרה לצמצום ניכר בפיגועים הערביים. בכך הוכיחה את יעילותה טקטיקת הפיטרול המתמיד במרחב, שהעניקה שליטה, ביטחון ושקט באזורים נרחבים של ההתיישבות היהודית.
עם חזרת כמחצית מחברי ארגון ב' לשורות ההגנה הקימו הנותרים את אצ"ל. ארגון זה שלל את מדיניות ההבלגה, שעיקרה היה פגיעה בפוגע, ולא פעולת-תגובה עיוורת בערבי, באשר הוא ערבי, והגיב על הטירור הערבי בטירור נגדי בעיקר בערים הגדולות המעורבות. הפעולות כללו הנחת פצצות במרכזים הומים כמו בתי קפה ושווקים שגרמו לעשרות נפגעים והיוו, מצידם, זרז לפעולות טירור ערביות נוספות.
מארב כושל על אוטובוס ערבי באזור ראש-פינה הביא למאסרו והוצאתו להורג של איש פלוגת בית"ר שלמה בן יוסף על-ידי הבריטים. ניסיון להגיע להסכם על הפסקת פעולות הטירור של אצ"ל ושיתופו של הארגון במסגרות ההגנה, נכשל.
בסיכומו של דבר הערבים נכשלו באופן מוחלט מבחינה צבאית, אך זכו להישגים בתחום המדיני ואילו כוח המגן של היישוב העברי עבר שידוד מערכות: תחומי ההתיישבות הורחבו במבצעי חומה ומגדל, ההגנה צמחה וגדלה והפכה לגוף צבאי ממש - אמנם חשאי - אך מנוהל כבר על-ידי פיקוד ארצי אחד, עם שלוחות כמו מודיעין, קשר ותעש. לשם כך נוצלו במידה רבה האפשרויות שפתחה הנוטרות הליגאלית. תפיסות הביטחון של ההגנה ודפוסי פעילותה הטקטיים עוצבו וגובשו תוך התאמתם לתנאים החדשים: "היציאה מהגדר", היוזמה המבצעית, ההגנה המרחבית הפעילה וההתקפית והניידות המבצעית. כל אלו הפכו לסימני ההיכר של ההגנה בהיכנסה לעידן החדש שלאחר מאורעות 1936/39.