נוטרות, נוטרים

משטרת-עזר המעוגנת בפקודת המשטרה מ-1926. שהתפתחה ממאורעות 1936 ביישוב היהודי כזרוע ליגאלית של ההגנה. התקיימה עד הפינוי הבריטי ב-1948.
עד פרוץ המהומות ב-1936 היו מסגרות הנוטרות מצומצמות. לאחר מכן הוגדלה המשטרה הרגילה והוגבר בה המרכיב הבריטי. כן הגיעה תגבורת לארץ ניכרת של הצבא, שעד סתיו 1938 גדל כוחו לשתי דיוויזיות (אוגדות). אך בכל אלה לא היה די. כבר מסוף מאי 1936 הוחל בהגברת המשטרה בשוטרים מוספים. תחילה גויסו שני סוגים: גפירים לובשי מדים וחמושים ברובי ציד, ששכרם שולם בידי יישובים ומוסדות; שוטרים מוספים (Supernumerary Police), לובשי מדים, חמושים ברובה צבאי, שנטלו שכרם מהמשטרה. כן גויסו אזרחים-מתנדבים, שלא קיבלו שכר, וצוידו בנשק ובמדים, או בסרטי שרוול משטרתיים, לשמירה במקום מגוריהם. אלה כונו "שוטרים מיוחדים" (Special Constables) או "ספיישל פוליס" (P. S.). מרכז ההגנה ניצל את האפשרות שנפתחה בדרך זו להקים ולקיים כוח מגן ליגאלי בחימושו ובאימוניו, העשוי להתפתח למיליציה של היישוב. הסוכנות היהודית הטילה את הטיפול בנוטרים על יהושע גורדון, שמאז מאורעות תרפ"ט (1929) שימש כאיש הקישור שלה למשטרה. הוא עודד את ההתנדבות לנוטרות, וידא שהמועמדים לשירות יהיו נאמנים להגנה ולקו ההנהגה, והשפיע על המשטרה לכוון את פיתוח הנוטרות לצרכי היישוב.
ביוני 1936 הציעה הסוכנות לגייס כ-2,550 נוטרים (1,800 מהם - על חשבון היישובים). אולם הממשלה קבעה, שתיענה רק לפניית כל יישוב בפני עצמו. תחילה הושבעו 600 איש, שליש מהם - על חשבונה, והם הוגבלו לפעול בתחום היישוב בלבד.
רק לגפירים, נושאי רובי-ציד, הותר לצאת למרחב השדות. צרכי הביטחון אילצו את הממשלה להגביר את הגיוס ועד 1 בספטמבר כבר הגיע מספר הנוטרים ליותר מ-2,800.
הם קיבלו מדים אחידים, הותר להם לצאת לשדות ולמטעים, והממשלה שילמה מחצית שכרם.
באוקטובר 1936, אחרי הפסקת השביתה הערבית ובעת ההמתנה לבוא ועדת פיל, הציעה הממשלה להרחיב את הנוטרות באלפים, אולם התנתה זאת בפירוק ההגנה הבלתי-ליגאלית. הסוכנות דחתה את ההתניה. המשך המתיחות בארץ ולחצה של מפקדת הצבא מנעו מהממשלה מלעמוד על דעתה. מול נטייתה לצמצם בתקציב הנוטרות, הוסכם שהנוטרים שיפוטרו, יישארו בעתודת-כוננות. מספר הנוטרים בשירות מכל הסוגים הועמד על 4,460 איש. המשטרה מינתה במטה הארצי ובארבעת המחוזות קציני נוטרות, ובכך הניחה את היסוד להתהוות חיל נוטרים בהיקף ארצי (חיל-עזר למשטרה, Auxiliary Police Force) ;בו-זמנית הקימה הסוכנות מחלקה לנוטרות, ומינתה קציני-קשר מחוזיים מטעמה. נוסף על תפקידי הקישור עם המשטרה והשלטון, היו קציני הקישור אחראים לקשר עם מרכז ההגנה ועם מפקדי הגושים וכן לגיוסם של נוטרים הנאמנים לארגון ולתיאום הפעלתם.
מאביב 1937 ניתנה לנוטרים רשות לחרוג משדות היישובים בעת מירדף אחרי כנופיות ושודדים. בנוסף הם נתנו ליווי ואבטחה לעובדים, ובכלל זה סיוע בהקמת יישובי חומה ומגדל. בקיץ 1937 החלו השלטונות להתייחס אל הנוטרים המוצבים ביישובים כגוף ייחודי, "הגנת היישובים היהודיים" (Jewish Settlement Defence. J. S. D), שלאחר הכשרה למשימה יהיה מסוגל לאבטח את היישובים ואת המרחב שביניהם.
באותה שנה ארגנו הסוכנות וההגנה שלושה קורסים ליגאליים קצרים. 90 נוטרים אומנו, בהם קורפורלים מפקדי-כיתה. בהדרכת סרג'נטים (סמלים) בריטיים נערכו שלושה קורסים נוספים לקורפורלים, שבהם השתתפו 150 איש. כן נפתחו לפני הנוטרים מטווחי הצבא. ההגנה יזמה פרסום חוברות הדרכה מתורגמות מאנגלית בסדרת "לנוטר". בדרך זו נוצרה מתכונת ליגאלית להפצת ספרות הדרכה לחברי ההגנה.
בסתיו 1937 התחדשו המאורעות. לפי הוראת גורדון הוסמכו קורפורלי הנוטרים ביישובים לגייס בעצמם את נוטרי העתודה ונערכו קורסים קצרים למגויסים חדשים.
ב-1938 נערך אימון במקלעים, והורחבו אימוני השדה. בתחילת 1938 הועלו כמחצית הנוטרים מקבלי השכר לדרגת קורפורל וסרג'נט, הקורפורלים עבור היישובים, והסרג'נטים עבור קבוצות יישובים. הסרג'נטים עברו קורסים בני חודש ימים, בהדרכת מדריכים צבאיים, ובפיקוד אנשי ההגנה. מונו סרג'נטים בכירים בדרגת גרופ-סרג'נט (סמל ראשון), שכינוים בעברית היה סרג'נט גושי. הסוכנות המשיכה לתבוע את הגדלת מספר הנוטרים ונשקם, ובקיץ בדקו שני קצינים בריטיים, נציגי הצבא והמשטרה, את צרכי היישובים. הם המליצו על הקמת "משטרת היישובים העבריים" (מי"ע), והמלצתם יושמה בינואר 1939. עוד קודם לכן הוקמו כ-60 "משמרות נעים" (מ"נים), שמנו 400 איש ונעו בטנדרים, חלקם מרכוש הממשלה וחלקם מהסוכנות. עם הקמת מי"ע נכללו המ"נים בגדודיה והיוו את גוף הכוננות המגויס והנייד. עוצמת מי"ע, לרבות המ"נים, הגיעה בנובמבר 1938 (לפני שהוקמה רשמית) לכ- 14,400 איש, מהם כ-1,300 בשכר מלא.
במרס 1939 כונן מפקד הצבא ועדה להגנת היישובים, ובה נציגי הצבא, המשטרה והסוכנות. הוועדה טיפלה גם בשינויים הארגוניים שהתחייבו מהקמת יישובים חדשים.
כך הפכה מי"ע לחיל מיליציה ליגאלי, לאבטחת היישובים ומרחבי ההתיישבות. מעבר לתפקידים הליגאליים של יחידות הנוטרים הן היוו חיפוי לאימון נרחב של חברי ההגנה ואיפשרו לפו"ש לפעול עצמאית, במתואם עם הנוטרים ובחיפוים, ולעתים - בשימוש בנשקם ובמדיהם.
מקיץ 1938 הורחב הגיוס לנוטרות גם לתפקידי ביטחון כלליים. המשטרה גייסה נוטרים לתפקידי שיטור, קשר וחקירות, לעזרת השוטרים הבריטיים, ובקיץ 1939 נמנו יותר מ-1,600 נוטרים "כלליים" במשטרה. גם המגוייסים היהודים לפלגות הלילה המיוחדות של וינגייט שירתו כנוטרים, כמוהם כ-240 נוטרים יהודים שסופחו לצבא - (Jewish Attached Police. J. A. P) - לתפקידי עזר מנהלתיים ולפעילות מבצעית; כ-550 נמנו עם יחידות נוטרים "פרטיות" של חברת החשמל, חברת האשלג ועוד; 300 נוטרים, חברי הגנה, שירתו בעת הקמת גדר הצפון בקיץ 1938, ו-400 נוספים גויסו לחיל נוטרי הרכבת; כן גויסו נוטרים יהודים לאבטחת שדות תעופה ונמל חיפה. בקיץ 1939 נמנו כ-22,000 נוטרים, רגליים וממונעים, ביחידות ובמסגרות השירות השונות, וברשותם יותר מ- 7,850 רובים, מקלעים, מדוכות- רימונים ונשק אחר. הסוכנות, באמצעות ההגנה, עודדה את ההתנדבות, ארגנה וכיוונה את המתנדבים לפי צרכי הביטחון, ושקדה להרחיב ולהעמיק את האימון הליגאלי לאלפים, ולבסוף לרבבות, שאורגנו ביחידות שגדלו מכיתות למחלקות, לפלוגות ולגדודים בפריסה ארצית.
כשפרצה מלה"ע ה-2 ורבו צרכי האבטחה, מצא השלטון בנוטרות פתרון-קבע לאבטחת מרחבי ההתיישבות היהודית. ההגנה, למרות השלטון העוין ומשטר הספר הלבן, הוסיפה להיסמך על הנוטרות בפעולותיה, גם מבחינת המעמס הכספי. במטכ"ל נתמנה קצין-נוטרים, והוא תיאם את קציני-הנוטרים המחוזיים. בפרוץ המלחמה שירתו כ-4,275 נוטרים מגויסים באופן מלא, מהם 1,275 במי"ע, כ-14,600 בשירות חלקי ועוד קרוב ל-2,200 "מיוחדים". עד אביב 1940 פוטרו כ-1,300 נוטרים, ובכללם כל הנספחים לצבא וה"פרטיים". לעומת זאת גויסו מאות לשמירת מחנות-המעצר לנתיני האויב. במי"ע הושבתו הטנדרים המשוריינים של המ"נים, מצבת הנשק קוצצה עד מחצית, ומצבת הנוטרים בשכר צומצמה לפחות מ-1,100, אך בהמשך המלחמה חודש הגיוס.
בקיץ 1942 בוטלה מתכונתה הארצית של מי"ע. הגדודים הוכפפו למפקדי המחוזות המשטרתיים ומספרם הוגדל ל-12. עד סוף 1942 היה גיוס נוסף. בקיץ של אותה שנה הוקם עוד חיל - משמר החוף, ובו כ-500 יהודים. הסוכנות ציפתה להגברת הנוטרות באדם ובנשק, וביקשה לעודד את ההתנדבות לנוטרות, אולם הצבא התקשה לציידה בנשק.
בנוסף לכך, העדיפו המתנדבים הצעירים ביישוב את הגיוס לצבא או לפלמ"ח בהתרחק הסכנה הישירה מן הארץ חלה ירידה במספר ובמוראל בנוטרות העברית. השלטונות גרעו ממעמדה ה"קרבי" בכך שצמצמו את מספר המרגמות והמקלעים ביחידות. ככל שרבו התפטרויות נוטרים יהודים, גויסו ערבים ליחידות שלא במי"ע. לנוכח ההתרופפות נעשה מאמץ להקים ארגון ציבורי לנוטרים;קמו ועדי נוטרים ובתחילת 1943 הוקמה מזכירות הנוטרים הארצית, שייצגה את צרכיהם וסייעה להם ולמשפחותיהם. גידול מה במספר הנוטרים הביא לריכוזם במחנות, והקמת בסיסי-אימון מחוזיים, שהנודע בהם היה כפר ילדים שליד עפולה. בסוף המלחמה נמנו כ-4,200 נוטרים יהודים ליחידותיהם: כ-2,500 במי"ע, יותר מ-900 "כלליים" במשטרה, 250 מסופחים לצבא, כ-300 בחיל האוויר, כ-200 בנמל חיפה ובמחנות המעצר, וכ-50 "פרטיים".
אף כי המרי והמאבק ערערו לכאורה את שיתוף הפעולה שעליו הושתתה הנוטרות, לא ביטלו אותה הבריטים בשנות המאבק 1947-1945. המאמץ היישובי רוכז בקיום מי"ע.
הגדלת מספר היישובים, ובעיקר בנגב, גררה הגדלת מה במספר המגוייסים. 500 מהמגוייסים הופקעו למעשה לצרכי ההגנה. מספר זה מבליט את מידת הסיוע שהפיקה מקיום מי"ע. באותן השנים פחת והלך מספר הנוטרים היהודים ביחידות האחרות, ובמקומם באו ערבים: בסוף 1947 נותרו פחות מ-1, 300, ואילו מספר הנוטרים הערבים הגיע במרס 1946 לכ-5,850, והמשיך לגדול בתקופת המאבק היהודי נגד הבריטים.
מפרוץ מלחמת העצמאות ותחילת הפינוי של הצבא והמינהל הבריטי חלה התפוררות במשטרה, ורוב הנוטרים היהודים שמחוץ למי"ע עברו למעשה לשרת בכוחות המגן היהודיים, כשלרוב נמנע מהם ליטול איתם את נשקם. בשעה זו נודעה חשיבות מיוחדת למי"ע. בצד הפלמ"ח, היוו כ-1,800 הנוטרים המגוייסים את כוח הכוננות המיידי שעמד לרשות ההנהגה בראשית המלחמה. מבחינת מבנה ההגנה נמנו אנשי מי"ע עם יחידות החי"ש.
ב-12 שנות קיומה תרמה הנוטרות רבות לאימון חברי ההגנה בנשק ושדאות, וכן סיייעה ליצירת שכבת מפקדים בשירות-קבע, ממנו באו רבים מהקצונה הבכירה במלחמת העצמאות. מטכ"ל ההגנה שהיה מודע לקשיים הכרוכים בתקופת המעבר, פרסם סדרת פקודות על תפקידי הנוטרים בארגון, על שינויים בהעסקתם, הוראות למניעת הפקעתו של הנשק, והסדיר את העברתם לחטיבות השדה.