הסזון

לאחר שאצ"ל פתח בתחילת 1944 בפעולות חבלה נגד מטרות בריטיות, קיימו ראשי ההגנה (אליהו גולומב, משה סנה וישראל גלילי) במשך חודשים סידרת שיחות עם ראשי אצ"ל, לשכנעם להפסיק פעולות אלה עד סיומה של מלה"ע ה-2, כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי של היישוב המאורגן ובסיכויים לשינוי המדיניות הבריטית. מפקד אצ"ל, מנחם בגין, לא נענה לפניות. גם האזהרות המפורשות שההגנה תיאלץ, בפקודת הנהגתו הנבחרת של היישוב, לנקוט צעדי תגובה ומניעה, לא הועילו. העובדה שלח"י נענה לדרישה זו אחרי רצח הלורד מוין בקהיר, ב-6.11.1944, על-ידי שניים מאנשיו (אמנם מבלי להודות בכך בפומבי), לא שינתה את עמדתו של אצ"ל.
מדצמבר 1944 עד אפריל 1945 ערכה ההגנה, באמצעות מתנדבים מחבריה, בעיקר אנשי פלמ"ח שהסכימו להשתתף, סידרה של פעולות נגד אנשי אצ"ל שנועדו לשתק את פעולותיו עד גמר המלחמה. לפעולות אלו הוענק הכינוי "סזון" (עונה) שזכה לשני פירושים מנוגדים. אליבא דאנשי ההגנה והפלמ"ח המחישה משמעותה המילולית את אופיה הקצוב והמוגבל של הפעולה ואילו אנשי אצ"ל פירשוהו כ"עונת ציד" המתירה כביכול את דמם.
יש להדגיש שבמשך כל חודשי הסזון - לא נגרמו לאצ"ל אבדות בנפש. לפי הוראת מנחם בגין לא גילו אנשי אצ"ל התנגדות, כדי למנוע מלחמת אחים. העצורים הוחזקו בידי אנשי ההגנה. בחלק מן המקרים נמסרו לשלטונות הבריטיים, כיוון שבידי היישוב המאורגן לא היו מיתקני מעצר או כליאה נאותים לתקופה ממושכת. שיתוף הפעולה עם הבריטים עורר ויכוח פנימי וביקורת נוקבת גם בקרב אנשי ההגנה.
הדי הפרשה חוזרים ועולים מדי פעם מאז ועד היום. חרף המשקעים שהותיר, השיג הסזון את מטרתו ועד סיומה של מלה"ע ה-2 נמנע אצ"ל מלפעול. על אף המשקעים, הוקמה לאחר תשעה חודשים מסגרת משותפת להגנה ולשני הארגונים הפורשים -תנועת המרי העברי, שפעלה נגד הבריטים בהנהגת ההגנה.