תוכנית הצפון

תוכנית להגנת היישוב היהודי בעת פלישה גרמנית אפשרית לארץ-ישראל במלה"ע ה-2.
ביוני 1941, עם השתלטוות בעלות הברית על לבנון וסוריה, חלפה הסכנה לפלישת צבאות מדינות "הציר" מהצפון לארץ-ישראל. זמן קצר לאחר מכן החמיר המצב בלוב ובמצרים. בקיץ 1942 נחלו הגייסות הגרמנים הצלחות בזירה זו והצבא הבריטי נסוג עד אל עלמיין שבמצרים (כ-100 ק"מ מאלכסנדריה). מוסדות היישוב וארגון ההגנה, שהכינו בשיתוף עם השלטונות הבריטיים במחצית השנייה של 1941 את התוכנית הארץ-ישראלית ולאחר כשנה, באופן עצמאי, את תוכנית א/צ, נזעקו נוכח האפשרות של פלישה גרמנית מדרום.
בראשית יולי 1942 הודיע הנציב העליון למשלחת של מנהיגי היישוב כי הבריטים שוקלים את פינוי מצרים וארץ-ישראל אם הגרמנים אכן יכבשו את אלכסנדריה.
דיונים קדחתניים במ"א ובמוסדות היישוב הביאו לפריסת הפלמ"ח לאורך חופי הארץ ובדרום (יולי 1942), בהתאם לתוכנית הארץ-ישראלית ולגיבוש "תוכנית הצפון".
בעיבודה של התוכנית הוחל עוד באביב 1942. המשימה הוטלה על יוחנן רטנר ויצחק שדה. הכוונה היתה לעשות הכל כדי להכשיל את הפלישה עוד לפני התחלתה ולהתנגד לה כאשר תתרחש. בעוד שהתעודות לגבי עיצוב התוכניות מעטות, הרי יש עדויות לרוב של מכיניה ומפקדים שעמדו לקחת חלק בביצועה. נשקלו שלוש תוכניות אלטרנטיביות:
א. הבריטים יקימו מרחב הגנה בתוך ארץ-ישראל וכוחות ההגנה ישמשו ככוחות מסייעים;
ב. ההגנה תקים מרחב הגנה עצמאי, אך תוכל להסתייע במידת-מה בחיל האוויר הבריטי ובסיוע באש מאניות בריטיות;
ג. ההגנה תקים מרחב הגנה עצמאי, על הכרמל ובסביבתו, מבלי שתסתייע בבריטים. התוכנית האחרונה לא הותנתה בסיוע בריטי, אך היתה הערכה כי הבריטים הנסוגים ישאירו בידי ההגנה מצבורי נשק וחומרי חבלה, דבר שהיה גם בבסיס התוכנית הארץ-ישראלית. ההנחה היתה, כי חוד החנית של הפלישה הגרמנית יהיה כוח משוריין. בהתאם לכך נבחר מרחב ההגנה. שטחו העיקרי היה בצפון הארץ כשהקו הדרומי שלו נמשך לאורך הכרמל בואכה ג'נין ומשם פונה לעבר בקעת הירדן ולכינרת. באלטרנטיבה ג' נקבע המרחב כגוש הכרמל, חיפה, החלק המערבי של עמק יזרעאל, הגבעות שמצפון לו ועמק זבולון. בנוסף לשיקול שהשטח האמור מתאים ביותר ללוחמה נגד כוחות שריון, ראו בו המתכננים גם יתרונות הנובעים מהימצאות נמל ושדה תעופה קטן, מערך לוגיסטי בריטי ופוטנציאל לוגיסטי יהודי.
כוחות ההגנה שנועדו להגנת המרחב היו 36 גדודי חי"ש, שש פלוגות פלמ"ח, כוחות חי"ם סטטיים המצויים במרחב, כוחות נוטרים מכל הארץ (למעט ירושלים) ויחידות יהודיות מהצבא הבריטי שתוך נסיגתו יישארו בארץ.
התוכנית הוצגה בקוויה הכלליים בכנס ארצי של מפקדי ההגנה שנערך בתל-אביב.
עיבוד פרטיה הוטל על גליל הצפון ומטה הפלמ"ח. נערכו סיורים לקביעת המערך, לפיצוץ דרכים וגשרים ולהקמת ביצורים. בהכנות שותפו לא רק מפקדים אלא גם קבלני בנייה שהיו להם קשרים עם ההגנה. כן קויים קשר עם הצבא הבריטי.
התוכנית גובשה סופית ביולי 1942. בנובמבר 1942, עם הנצחון הבריטי באל עלמיין חלפה הסכנה. החל מאותה העת הסתיים השיתוף בין ההגנה והצבא הבריטי בנושא הגנת ארץ-ישראל.
התוכנית כונתה גם "תוכנית הכרמל" ו"תוכנית טוברוק", על שם עמידתה של טוברוק בעת התקדמות צבאות רומל בלוב ב-1941. היו גם שכינוה "תוכנית מצדה", או "מצדה על הכרמל".