| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a>מפרי עטה</a> |
| מפרי עטה |
היה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עלית נוער ולהביא גם את אמא. ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, לפי שעה, התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלשה ימים הייתי בתל אביב ובירושלים לשם סידור הענין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? - ובינתיים בחרו בי כאן למחסנאית (איקונומית) וכל התנגדותי לא הועילה. אין לי כל רצון לעבודה זו, אבל אין ברירה. אני מתביישת בפני עצמי בשל הקובלנות האלה, אבל אינני יכולה להשתחרר מהרגשה זו: שנים הולכות ומתבזבזות, שנים המיועדות ללימוד, להשתלמדות. אני בטוחה, שלו יכולתי ללמוד דבר באופן יסודי, בשלמות, הייתי יכולה להביא הרבה יותר תועלת גם לקבוצה ולמצוא יותר סיפוק. לעומת זה מטילים עלי עבודות שונות שתובעות ממני לתת רק מתוך ה"מלאי" שלי, בלי להוסיף עליו. עד מתי אפשרי כך? שקר - עונה קול אחר. - אני לומדת - לומדת חיים. וגם זה לא. אני חיה בעולם שאני בונה אותו בלי כל קשר עם העולם החיצוני. אני חיה כאן כטיפת שמן במים. אני בתוך המים, לפעמים צפה ועולה ולפעמים שקועה בפני, אבל תמיד נשארת עולם בפני עצמו, בלי להתמזג עם אף טיפה אחרת. ביקרתי את מ. לפני כמה ימים. כל כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. אבל על כל אלה אינני יכולה לחשוב ברגע שאני זוכרת את אמא ואת אחי. לפעמים תוקף אותי פחד איום: האם נתראה עוד פעם? ושאלה מנקרת ונוקבת: המותר היה. האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול? פעם בעבדי במספנה שאל אותי א., ככה סתם, האם אני "טובה". התחלתי להרהר בשאלה. אולי לא, אינני טובה. לאלה שקרובים אלי, שאוהבים אותי, שטובים אלי, אכזרית אני. רק למראית עין טובה אני. למעשה יש לי לב קשה כאבן ליקרים לי, ואולי גם לי לעצמי. אינני מסוגלת להמשיך. העינים נעצמות. בחדר הכל ישנים כבר, גם זמני הגיע. איני יכולה לתת את עצמי בחלקים, או את הכל, גוף ונפש יחד, או לא כלום... 22.2 כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב-8.1 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת ובערב קבענו לשוחח במקצת. תוך כדי שיחה סיפר לי שהנה מתארגנת פלוגה שתפקידה... בדיוק כמו שהרגשתי אז... הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות כזאת! ותשובתי היתה כמובן שאני נכונה ללא כל היסוסים. אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עלייתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי. וכעת אני מרגישה שוב מתיחות לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליות שבו. ייתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה: הענין נדחה או שלא יקחו אותי. אבל אני חושבת שיש בי תכונות המכשירות אותי לתפקיד הזה ואלחם בכל יכלתי בעדו. בלילה קשה לי להירדם מהתמונות שאני מציירת לעצמי. איך אנהג במצב זה ואיך במצב אחר. איך אודיע לאמא על בואי ואיך אארגן נוער. הכל עודנו סתום כעת. נראה מה יביא העתיד. היום אני עובדת אחרי הצהרים. אני אוהבת את הבוקר השקט; בחדר נקי וטוב לשבת לבד; לקרוא, לכתוב... הנה מצלצלים לצהרים, לא הרגשתי כי הזמן עבר כל כך מהר. אני הולכת לעבודתי - הפעם הראשונה בתור "מבשלת". נראה מה יצא מזה. 29.5 אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר. נדמה לי שכלפי חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאה את עבודתי היום יומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכל כאילו ממרחק. את הכל אני רואה כבר מבחינה זו: האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. אינני רוצה להתקשר לאנשים. יותר קל ללכת. לא, זה שקר. דוקא עכשיו הייתי רוצה אדם קרוב לי... 12.6 - קיסריה בקבוצה הוחלט על גיוסי. בימים הקרובים אצא לקורס. 2.10 זה חודש בערך שסיימתי את הסמינר ואני נמצאת בבית, בקיסריה. עבדתי במטבח, בגן, בכביסה, בניקוי רצפות. כעת אני שומרת. אין לי הבדל גדול באיזו עבודה. אני שמחה להיות בבית, לראות את האנשים... מאחי שוב אין לי ידיעות, אבל אני מחכה לבואו. הוא בספרד. כל כך הייתי רוצה כבר לראות אותו. נסיון קטן שהיה לי עם חברים חדשים שבאו כעת אלינו מוכיח לי שהתפקיד העומד לפני מתאים לי. אבל מתי? הן יכולה לעבור שנה, ואפילו שנתים, עד הפעולה. 11.1.1944 השבוע אסע למצרים. מגוייסת חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותי מסביב לזה, על החדשות שקדמו לכך - אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן. מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | לחברי קבוץ קסריהשעה לפני היציאה - 13.3.1944 (לפני צאתה באוירון מאיטליה ליוגוסלביה) חברי קבוץ קיסריה חברים יקרים בים, ביבשה, באויר, במלחמה ובשלום. אנחנו הולכים כולנו למטרה אחת. כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו - אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שיתן לי כוח. בברכת חברים חמה חנה מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | |||||||||||||||||
