| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=59855' >תפקידים ותחומי הפעולה</a> -> <a>ייצור ורכישת אמצעי לחימה במחתרת</a> |
| ייצור ורכישת אמצעי לחימה במחתרת |
כינוי לתעשית הנשק העצמית של ה"הגנה". המקור השני לחימושה של ה"הגנה", מלבד הרכש, היה הייצור העצמי, שנועד להקטין את התלות של הארגון ברכש. החל ברימונים הראשונים שנקראו 'מנחמיות' על שם יוצרם במאורעות תרפ"ט מנחם בן-גורי, דרך תת מקלעים, מרגמות ותחמושת לסוגיה ועד מרגמת ה'דוידקה' שנקראה גם היא על שם יוצרה, דוד ליבוביץ' ושימשה כ'נשק כבד' בראשית מלחמת העצמאות. תעשיית הנשק העצמית הייתה פרי יוזמה כמעט פרטית של אנשים בודדים בעלי ידע טכני ושל מפקדים ב"הגנה". מהתחלות זעירות התפתח יצור הנשק העצמי והיה לתעשיה במחתרת שייצרה בהצלחה תחמושת, חומרי נפץ וכלי נשק. המושג 'תעש' נקבע ב-1933 כשם כולל של המפעלים והמכונים לייצור אמצעי לחימה. לפני ה'תעש' עמדו שתי בעיות עיקריות: א. השגת הידע הטכני והמיכון הדרוש לייצור אמצעי הלחימה. ב. הסתרת המפעלים והמכונים שפעולתם הייתה אסורה על ידי הבריטים בתכלית האיסור. על הבעיה הראשונה התגברו תחילה באמצעות כושר ההמצאה והאילתור של אנשי התעש ובאמצעות הברחה של דגמים ומכונות מחו"ל. בתקופה מאוחרת יותר גויסו אנשי מדע, שבצד עבודת המחקר שלהם, סייעו בפיתוח אמצעי לחימה ויצורם ובפיתוחים טכניים שונים (בין אלה היו גם האחים אהרון ואפרים קציר. האחרון היה לימים נשיא המדינה הרביעי). המפעלים הוסתרו והוסוו בדרכים שונות. עד שנת 1940 הוקמו שבעה מפעלי 'תעש'. ייצרו בהם מרגמות, פצצות וחומרי נפץ. רובם מוקמו באזור תל-אביב במסווה של בתי חרושת אזרחיים, חנויות ובתי מלאכה. כאשר התפתח הייצור פוזרו המפעלים בכל הארץ, בערים ובקיבוצים, ודבר קיומם נשמר בסודי סודות. בכל תקופת המאבק בבריטים נחשפו רק שני מפעלי תעש. המפעלים כונו בשמות סתר כגון 'מפעל Q', שהיה מפעל לייצור כדורים; 'מפעל S', שהוקם בשטח של חברת 'סולל בונה' בגבעתיים; מכון R.A.F בקיבוץ שדות ים, שבו יצקו מרעומים לרימונים מאלומיניום של מטוס חיל האויר הבריטי (R.A.F) שהתרסק ליד הקיבוץ. גם התוצרת זכתה לכינויים מיוחדים: ה'סטן' האנגלי נקרא ת.מ.ת. שפירושו - תת מקלע 'תעש'. על הכדורים נכתב U.S.A. שמשמעו - אונזער שטיקל ארבייט (ביידיש: חתיכת עבודה שלנו). מטעמי סודיות נסגרו לעתים מפעלי תעש ולאחר זמן קצר הועברו למקום אחר. במקרים אחדים הוקמו מכונים מתחת לקרקע כמו 'מפעל איילון' לייצור כדורי תמ"ת סטן. המפעל שכן באולם תת קרקעי מיוחד בגבעת הקיבוצים ליד רחובות, שפתחיו הוסוו כמאפיה וכמכבסה. על הגבעה השתכנה קבוצה שהייתה בהכשרה לקראת הקמת קיבוץ וחלק מהחברים עבדו במכון מבלי ששאר חברי הקבוצה ידעו על קיומו. בשנת 1947 אורגן ה'תעש' בשלוש זרועות: מפל"ן - מפעלים ליצור נשק; מפל"ת - מפעלים ליצור תחמושת; מפכ"ם - מפעלים כימיים. באותה שנה הובא מארה"ב קו יצור לתחמושת ונשק. ערב מלחמת העצמאות הואצה עבודת ה'תעש'. משלוש מאות עובדים בראשית המלחמה עלה מספרם לאלף. עד הכרזת העצמאות יוצרו כעשרת אלפים תת מקלעים ותחמושת עבורם, נשק אנטי טנקי, מרגמות, פצצות מרגמה ופצצות אוויר למטוסים. למרות המגבלות והאמצעים הדלים הייתה תרומתו של התעש למלחמת העצמאות חיונית ביותר ולעיתים אף מכרעת. ה'תעש' של ה"הגנה" התפתח במדינת ישראל לאחד ממפעלי התעשייה הגדולים - התעשיה הצבאית. רכש כינוי כולל לפעילות ה"הגנה" שנועדה להשיג אמצעי לחימה. הרכש היה המקור העיקרי לאספקת נשק לחברי ה"הגנה", לאימונים, לשמירה ולפעולות נגד ערבים ובריטים. העיסוק ברכש היה חשאי ביותר, כיוון שנגד את חוקי המנדט הבריטי, שאסרו על רכישת כלי נשק והחזקתם. המחזיקים בנשק היו צפויים לעונשים קשים ולהחרמת הנשק. עשרות אנשי "הגנה" שנתפסו במהלך הובלת נשק ואחזקתו, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. בימיה הראשונים של ה"הגנה" הושג הנשק ביוזמה מקומית של אנשי יישובים. הנשק נשאר בדרך כלל ברשות הישובים והושאל לצורכי ה"הגנה". נשק שנרכש בידי ה"הגנה" חולק או נמכר ליישובים וכספי התמורה שימשו לרכש נוסף. השגת אמצעי הלחימה חייבה דרכי רכישה שונות בארץ ובחוץ-לארץ ושיטות הברחה מגוונות לארץ. בשנות הארבעים היו שלושה מקורות מרכזיים להשגת כלי נשק: א. נשק ותחמושת נרכשו בכסף מכל מי שהיה מוכן למכרו בארץ ובחו"ל. עודפי ציוד צבאי ממלחמות העולם, הראשונה והשניה, היו מקור מרכזי לרכישות באירופה ובארה"ב. ב. במלחמת העולם השנייה נאסף נשק שנותר בשדות הקרב, והובא לארץ באמצעות המתנדבים הארץ-ישראלים, חברי ה"הגנה" ששרתו בצבא הבריטי. ג. כלי נשק ותחמושת שנגנבו ממתקנים ומחנות של הצבא הבריטי. הברחת הרכש לארץ התבצעה בדרכים שונות וחייבה פתרונות מתוחכמים ויצירתיים. לדוגמה, באחד ממבצעי הרכש המוצלחים בשנותיה הראשונות של ההגנה, הועברו 15 מקלעים בינוניים, מוסתרים במערבל בטון לנמל ביירות ומשם בעגלות לכפר גלעדי. מאוחר יותר הוברח הנשק בתוך מטענים של עולים, בחביות מלט, במנועים ובמכונות כביסה. כתוצאה מתנאי הרכש היו רוב אמצעי הלחימה מיושנים ולא הייתה אחידות בכלים ובתחמושת. ערב מלחמת העצמאות התברר שאין די בנשק שהשיגה ה"הגנה" עד כה. בהוראת דוד בן-גוריון הוגדל מאוד תקציב הרכש ואנשיו נדרשו להגביר את קצב הרכישות ולכלול בו נשק כבד לסוגיו: תותחים, רכב משורין ומטוסים. אמצעי הלחימה שנרכשו החלו להגיע לארץ בהיקף גדול החל מאפריל 1948. בהמשך מלחמת העצמאות נדרשו אנשי הרכש להתגבר על האמברגו שהטילה ארצות הברית על מכירת ציוד לחימה לצדדים הלוחמים. פעולות הרכש הגדולות התבצעו במדינות הגוש המזרחי, בעיקר בצ'כוסלובקיה, שלא קיימו את האמברגו ובארצות הברית, תוך עקיפת האמברגו. לארץ הועבר נשק כבד שנאגר באירופה שכלל מטוסים, טנקים, זחל"מים ונשק אנטי טנקי. נרכשו גם מערכות לייצור נשק, בעיקר בארה"ב, שאיפשרו ייצור עצמי של נשק ותחמושת. חיל מדע בשנות השלושים החלו חברי "הגנה" בנסיונות לפיתוח אמצעי לחימה תוך הסתייעות במדענים מקומיים. הפעילות הבולטת ביותר היתה ייצור חומר-הנפץ 'טן', בניצוחו של פליקס ברגמן. בעקבות מלחמת העולם השנייה יזמו אהרן קציר ויוחנן רטנר הקמה של מחלקה למחקר מדעי ב"הגנה", שערכה ניסויים שונים בכמה מוסדות אקדמיים. באוקטובר 1947 הוקמה, בהוראת דוד בן-גוריון, מחלקת המדע של ה"הגנה". בראש המחלקה הוצב יוחנן רטנר ולצידו הוקמה הנהלה בהשתתפות ארנסט ברגמן, אהרן קציר ואחרים. ניהול המחלקה בפועל הופקד בידי שלמה גור, בעזרת אהרן דונגי. ייבגני (ז'נקה) רטנר ניצח על פיתוח וייצור כלי נשק (ובהם מטול נגד טנקי, מוקשים, פצצות עשן ועוד). ב-17 במרס 1948 הוקם חיל המדע (חמ"ד). עבודתו של ז'נקה רטנר היתה גורם מרכזי בפעילות החיל. נוספו אליה פעילויות של מדענים בירושלים, ברחובות ובחיפה. עם הבולטים שבהם נמנה אפרים קציר, שהיה זמן מה מפקד חמ"ד. ארנסט ברגמן נחשב לבכיר החבורה. מעשי חמ"ד הניחו את היסוד לכל פעילות המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון. רכש ו'תעש' הגידול בכלי הנשק מ-1,000 רובים בתרפ"ט ועד מלחמת העצמאות: מספר מפעלי 'תעש' טרום מלחמת העצמאות - 46 מועסקים ב'תעש' בשנת 1940 - 50 מועסקים ב'תעש' בשנת 1947 - כ-300 מועסקים ב'תעש' בשנת 1948 - 1,000 | |||||||||||
