מתוך הספר "במעלות גבורים" / ישראל ארליך

איש תורה ומדע ידידיו של הד"ר אברהם שוארץ הי"ד, שנפל בעת מלחמת-ששת-הימים, ערוכים רבדים-רבדים, חלוקים לפי תקופות שהותו בינותם, לפי שנות חייהם המשותפים. הרי לך מעגל של צעירים, הפזורים היום בשטחים שונים, והם מספרים על אותם ימים רחוקים, לפני חמש עשרה שנה ויותר, כאשר חיו וחבשו את ספסלי הלימודים עמו יחדיו באוניברסיטה העברית בירושלים ויחדיו הקדישו ימי-לימודיהם לכימיה; לעומתם מעגל צר של מוכתרים בתארים שיחד עמו קבלו את תואר הדוקטור בטכניון העברי בחיפה; והרי מעגל סגור ומכובד של אנשי מדע, עמם עבד ופעל ד"ר אברהם שוארץ בתקופת חייו האחרונה בכור האטומי בנחל שורק. אנו מנסים לקחת דברים עם ידידיו, ונתקלים במעגלי ידידים נוספים: הרי ידידיו מימי מגוריו בחיפה, מימי מגוריו בבני-ברק וברחובות; הרי ידידיו שיחד עמם שהה בהשתלמות בארצות הברית; הרי מעגל-ידידים שנתרחב לאחר נשואיו עם הגב' זהבה, לבית תובל, מחיפה. ושוב מנסים אנו לשרטט לעצמנו את דמותו של ד"ר אברהם שוארץ, קטעי-שיחות, קטעי-דברים. ההרגשה הראשונה היא שעל ד"ר אברהם שוארץ נוסח הדיבור הוא שונה, הוא מתעלה במעלות הרבה מעל לנוסח הרגיל. כך בדברים שבעל-פה, וכך גם הרגשתך בדברים שאתה קורא אודותיו בבמות שונות, חברתיות ומדעיות. עד שבא אחד מידידיו במדרשיה והביא את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף י', ע"ב): "ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן..." ועל-כך ציטט את דברי המהר"ל מפראג, בבאורי אגדות שהסביר: "כי אלו הם נבדלים לגמרי, לכן אי-אפשר להתחבר להם, שהם עם השכינה לגמרי..." רצינו להגיע אל המעגל הראשון, אל החוליה הראשונה. הלכנו לבני-ברק אל ר' שמחה-בונם שוארץ, אביו של הד"ר אברהם שוארץ, כדי לשמוע מפיו פרקי חיים של בנו ותרומות-מידותיו בשנים שאיש לא הכירו, להגיע אל היסוד, אל השורש. ר' שמחה-בונם שוארץ, הוא יליד העיר קומרנו שבגבול צ'כיה-הונגריה. בבית אביו היו ארבעה עשר אחים ואחיות, אך נותרו שבעה בלבד, שמהם הוא בלבד יושב בארץ ויתרם בארצות הברית ובקנדה. הוא ישב מולנו, חבוש כיפתו הרקומה, תוך ציון שתלמיד ישיבת גלנטה הוא, משרטט האב דברי-ימי בנו יחידו, אברהם. סיפר לנו ר' שמחה-בונם שוארץ: "אברהם בני נולד בשנת 1935, בעיר דונאו-סרדה. כאשר פרצה מלחמת-העולם הבנתי כי לא אוכל להמשיך בחיי ובחיי משפחתי בין הגויים, והחלטנו לעלות לישראל. דחיפה נוספת לכך היתה גם פרשת אחי, מרדכי שוארץ, שהקדים ועלה ארצה, שירת כשוטר בחיפה והוצא להורג בידי הבריטים - פרשה עלומה עד היום. אחי נרצח בשנת 1938, ושנה לאחר מכן יצאתי עם אשתי אסתר ובני אברהם לדרך. אברהם היה אז בן שלוש שנים. דרכנו בספינה עד לחיפה ארכה עשרה ימים. תחילה התגוררנו בשכונת מונטיפיורי שליד תל-אביב, לאחר מכן עברנו לגור ברחובות. ימים קשים היו לנו אז. עבדתי עבודת-פועל קשה, בעיקר בפרדסים. אברהם למד בבית-הספר מזרחי ברחובות ובבית הספר "תחכמוני" בתל-אביב. לרגל קשיי-עבודה עברנו לגור בחיפה, שם עבדתי בעבודות שונות. היה זה בעיקר בהשפעתו של עו"ד אהרן חוטר-ישי, עורך-הדין של ה"הגנה", שטיפל בפרשת אחי המנוח, הי"ד. גם בחיפה המשיך אברהם בני ללמוד בבית הספר "מזרחי". ואז, בשנת 1945, בהיות אברהם כבן עשר נפטרה עליו אמו, היא רעייתי אסתר, ז"ל. האסון שפקדנו השפיע הרבה על אברהם, שבן יחיד היה לנו לא יכולתי עוד לשאת לבדי את דאגת גידולו וחינוכו, ומסרתיו לידי מוריו ומחנכיו במוסד הילדים שבקבוצת יבנה. במוסד החינוכי של יבנה סיים אברהם את לימודיו היסודיים. הוא ידע את דרכו: גלה למקום תורה, למדרשיית נוע"ם שבפרדס-חנה. כאן היה אברהם מהמוכשרים ביותר, מן הראשונים בלימודים ובהווי-המשותף של התלמידים. הוא סיים את לימודיו התיכוניים במדרשייה בהצלחה רבה הגיע מועד גיוסו לצה"ל. שוחחתי אז רבות עם אברהם. הוא כבר היה בחור נבון, ודעותיו בשלות. העליתי לפניו את דעתי שאולי כדאי לדחות את גיוסו, לרגל היותו בן יחיד, והוא יוכל להמשיך בלימודיו. ברם, אברהם ישר-דעת היה, ישר-דרך, ולא זז מדרך הישר. הוא לא רצה לקבל כל הצעה לדחיית גיוסו ושירותו. הוא לא הניח לי לכתוב ללשכת-הגיוס ולבקש לדחות את שירותו. אמר לי אז אברהם בני: "אבא, אני לא רוצה בשום פנים להשתחרר. ואם תכתוב מכתב-בקשה - אתגייס מרצוני הטוב, ואלך ישר לחזית..." והוא הלך, התגייס ומילא חובתו כהלכה. לאחר מכן נתעורר בו מחדש הרצון להמשיך בלימודים. למרות המגמה ההומנית שבלמודי המדרשייה - הטיל על-עצמו את קשיי הלימודים הריאליים באוניברסיטה העברית בירושלים, בלימודי הכימיה. אף כאן היה מן הראשונים, מן המוצלחים, מן המצליחים, וסיים לימודיו, קיבל תארו כמוסמך בכימיה. חיים מאושרים קולו של ר' שמחה-בונם שקט. עתה הוא מגיע לפרשה נאה בחייו של בנו-יחידו. תוך שהוא מציג לפנינו תמונה של זוג מתחת לחופה הוא מספר: - הנה זה אברהם בני וזו רעייתו, זהבה. אף היא בת יחידה, למשפחת תובל שבחיפה. הם נישאו וחיו חיים מאושרים עד מאוד. לאברהם הוענקו סטיפנדיות ללמודים, וזהבה עבדה כמורה. הם עברו לגור בחיפה, כדי שאברהם יוכל להשלים למודיו בטכניון. אמנם חיו בצמצום, התגוררו תחילה בחדר אחד, אך שלווה והרמוניה ואושר היו חייהם. בכוחות עצמם עבדו עד כי רווח להם. דירתם גדלה, זהבה עסקה בהוראה, ואברהם קיבל את תואר הדוקטור שלו. ובינתיים נולדה הבת-הבכירה הדסה-אסתר, שהיא כיום בת תשע. אז באה ההצעה לצאת לשנים מספר לארצות-הברית, להשתלמות ולעבודה מדעית באוניברסיטת בופלו, וכן במעבדה הלאומית של מדינת טנסי. שנים מספר שהו שם אברהם וזהבה עם הבת-הבכירה. בארצות הברית נולד הילד השני, אבנר, שהוא היום כבן חמש. גם בקרתי אותם בעת שהותם באמריקה, ראיתי את אשרם... ר' שמחה-בונם שוארץ מפסיק דבריו. הוא נזכר במראות החדווה בבית בנו וכלתו ונכדיו - ועכשיו... תוך שהוא מעביר כף ידו על פניו, כמו רצה להעביר את המראות שברעיונו, ממשיך הוא, וקולו חנוק: - כן. הילדה הבכירה גדלה ונתעוררו בעיות חינוך. אברהם וזהבה הגיעו למסקנה כי את החינוך לילדיהם יוכלו להעניק רק כאן, בישראל. קמו וחזרו ארצה. וכי צריך אני לספר לך קשייהם של שבים לארץ, בסידורם, בפרנסתם? תחילה התגוררו כאן, בבני-ברק, לאחר מכן עברו לדירתם הנאה שברחובות. גם לעבודה לא הגיע בקו ישר. אברהם נתקל בהרבה עקמומיות. הכל הכירו בידיעותיו ובכשרונותיו. אך עדיין לא נפתחו לפניו הדלתות. ובסוף הגיע למקום ייעודו: הכור האטומי בנחל שורק. הוא הרגיש כי הגיע למקומו הנכון. גם דירתו סידר והחיים מלאי ההרמוניה שבו לבית זהבה ואברהם. מדי שבוע בשבועו היו באים לכאן, או שאני הייתי פוקד את נוום. ובינתיים גדלה המשפחה, נולד הילד השלישי, נכדי יובל. כאשר נולד יובל החלו כבר עננים נפרשים על פני המדינה. היה זה בסמיכות ליום העצמאות של תשכ"ז. ימים מספר לאחר מכן החלו ימי הכוננות, קרבה המלחמה. גם כאן יכול היה אברהם לא לשרת בקו הראשון, שכן חיונית היתה עבודתו בכור האטומי, אלא שהוא הלך. כן, הוא היה בקו הראשון. הוא היה באותו זחל"ם בו היה צלם-העתונות האמריקאי פול שוצר. הם החלו מסעם בקיבוץ נחל-עוז. רק כמאתיים מטרים עברו, ואש עזה של מקלעים נתכה עליהם. לאחר מכן באו הפצצות, הרימונים. הזחל"ם של אברהם נפגע פגיעה ישירה, הוא בער כולו. אברהם נפצע קשה. נכווה קשה. הייתי על ידו בבית החולים תל השומר, ראיתיו עד הרגע האחרון. הוא ביקש שאשוב הביתה, אך איך יכולתי - והוא סבל קשה, בפצעיו ובכוויותיו החמורים. כאשר עצם את עיניו היה בן שלושים-ושתיים. הכימיה היא ים גדול בדרכים שונות העלו חוגי מכריו את זכרו של הד"ר אברהם שוארץ. כל חוג לפי דרכו, לפי נוסח הנראה לו. בפגישות שהיו לנו עם משתתפי הפגישות, בהן העלו את זכרו - סיפרו לנו על הדברים שנאמרו שם. כולם דברי הלל לד"ר אברהם שוארץ. מדרשיית נוע"ם בפרדס-חנה העלתה את זכרו של תלמידה הד"ר אברהם שוארץ, באזכרה משותפת לו ולשנים מחבריו שאף הם נפלו במערכות "ששת-הימים", בנימין דיין-סופר ושלמה קניגסבוך. אמר שם חברו הד"ר ברוך זכס: "המעניין הוא, וזאת התכונה שאפיינה אותו, שככל שהחשיבו אותו טובים וגדולים, כך לא היה שלם עם עצמו, לא היה רגוע, כי לא החשיב את ההישגים שעוררו התפעלות חיצונית אצל חבריו ומוריו. בזלזול התיחס להצלחותיו ולתואר הד"ר שהדביקו לו, כי לא בזה ראה חשיבות, אלא במה שמצליח אדם ליצור..." על ימיו האחרונים מספר הד"ר זכס: "נפרדתי ממנו בשחר יום שני, בברכת "היה בריא". הייתי המום וכואב בערבו של אותו יום, כשנוכחתי שאין הוא בין שרידי פלוגה ב'. חברים שטיפלו בו בנקודת איסוף הפצועים סיפרו על התנהגות של גיבור. כשמרבית גופו חרוך, אמר לחובש שבא לתמוך בו: "אל תגע בי, חבל שתתלכלך, אל האלונקה אוכל להגיע בעצמי". בבית החולים ידע את מצבו ולא רצה לצער אחרים. נשא את כאביו הנוראים בדומיה. מספרת רעייתו, כי בקש לא להביא את ילדיו לבית החולים, מהסיבה שלא יוכל לגעת בהם. כשאמרה לו שתצלם אותם, שלפחות כך יראה אותם, הרגיע אותם באמרו שכבר לא תספיק, שהרי יקדים וישוב הביתה. אך הוא ידע את מצבו". חברו מתקופת מדרשיית נוע"ם היה אברהם בן שלמה, הלומד היום ב"כולל" בבני ברק. מספר בן-שלמה: "...כשרונותיו ומרצו של אברהם הקנו לו מעמד חשוב בכור-האטומי. הוא ידע את ערכו, אולם מעולם לא התיהר בשל-כך ולא איבד את חוש-המידה. פעם הודה בפני שבשטח הספציפי שהוא עוסק בו. הרי הוא מעשרות המומחים בעולם כולו, אך מיד הוסיף ששטח זה הוא מצומצם. בשלונו: "הכימיה היא ים גדול. יש לי בים זה בריכה קטנה..." דרך אחרת של העלאת זכרו של הד"ר אברהם שוארץ היתה בנחל שורק. בבנין הכימיה במרכז למחקר גרעיני, הוקדש חדר עיון וסמינרים על שמו של הד"ר שוארץ. באותו מעמד העלה הפרופיסור סעדיה עמיאל, ראש שטח הכימיה, דברים לזכרו של ד"ר שוארץ. אמר הפרופ' עמיאל: "...כאן, בנחל שורק, התבלט מיד כאחד האנשים המוכשרים והמבטיחים ביותר. פעלתני, עצמאי במחשבתו, בעל רעיונות מקוריים ושאיפה עזה לקדם ולהתקדם. - - - אישיותו היתה נעימה ומושכת, הן במישור האינטלקטואלי, בהיות שיחה עמו חוויה מגרה ומענינת, והן במישור החברתי, בהיות אברהם שופע חביבות ותשומת-לב. נוסף לזה בלטה בו תכונה של מנהיגות וראיה בהירה של דברים. מעלות אלה עוררו בנו, בממונים עליו ובחבריו לעבודה, תקוות שהנה נמצא בינינו מדען שיוכל להנהיג קבוצה וליצור אסכולה משלו. למרות היותו צעיר בגיל ובנסיונו מרבים אחרים, הוחלט לקדמו. כך נתמנה כמנהל המחלקה לכימיה אי-אורגאנית. תגובתו לא היתה של שמחה להישג, אלא דאגה רבה מעורה בחדווה. ראה בתפקידו אחריות רבה ואתגר גדול. כשנפצע בקרב באתי לבקרו בבית-החולים באשקלון, וראיתיו נתון בסבל נורא. תחילה סיפר פרטים על הקרב בו נפצע. מיד לאחר-מכן החל לדבר על מדע ועל תכניות עבודה. סיפר שבימי החירום והגיוס של ערב-המלחמה נתגבשה בו השקפת-עולם חדשה לגבי עתידו המדעי: רצה להפנות עצמו למדע בטחוני, מדע המשרת ענייני בטחון המדינה..." מונחים לפנינו דברים שנכתבו על הד"ר אברהם שוארץ, מהם קטעי עתונים מקצועיים בחוץ-לארץ, מהם עתוני מדע וחברה בארץ. הנה דבריו הנלבבים של דוד רוטשילד, חברו לחדר במדרשיית נועם בפרדס-חנה, אודות חייהם שם. בז'ורנאל הישראלי לכימיה, הכתוב אנגלית, כותב ד"ר י. מרכוס, בין היתר: "עקבתי אחר הקריירה המדעית שלו בהתענינות, לאחר שסיים את הטיזה של האיונים בשרפים, תחת פיקוחו של ק. ס. שפיגלר, ובמשך האימון שלאחר קבלת תואר הדוקטור, יחד עם י. א. מרינסקי, מאוניברסיטת בופלו שליד ניו-יורק, ועם י. אי. בויט, מהמעבדה הלאומית של מדינת טנסי. הוא הצליח לפתח רעיונות מקוריים, מתיאוריות ועד כדי ביצוע נסיוני ועד לבצוע מעשי רחב, תוך שהוא בונה לעצמו את כליו במעבדה. הצליח להיות מוכר על ידי התמנותו כראש קבוצת חוקרים, שהטילה עליו אחריות כבדה". וכאן באים פרטים מקצועיים, על השטחים בכימיה בהם עסק הד"ר שוארץ, בהם חקר, ובהם חידש מכוחו. הד"ר י. מרכוס, איש המחלקה לכימיה אי אורגאנית ואנאליטית באוניברסיטה העברית, מספר כי הסמפוזיונים השנתיים שייערכו במדעים אלה באוניברסיטה יקראו על-שמו של אברהם שוארץ. כך היתה דרכו של הד"ר אברהם שוארץ כאיש מדע. ראשית דרכו - שנקטעה. הבית עדיין אינו שלם המעגל. עדיין אינה שלמה התמונה. עלינו עוד לבקר את הגברת זהבה שוארץ, אולי גם לשוחח עמה בביתה. באנו לרחובות. רחוב צדדי שטוף אור. קומה עליונה על הדלת קבועה הטבלה: ד"ר אברהם שוארץ. דירה נאה, מרוהטת בקפידה בריהוט חדש. אנו יושבים בכורסאות החדשות, מול שולחן-הטרקלין המרובע והנמוך. לאורך הקיר - ארון-ספרים גדול. הנה ספרי קודש, ספרי לימוד ועיון, והנה ספריו המקצועיים של הדוקטור לכימיה, רובם אנגלית. הנה מערכת פטיפון סטריאופוני, רמקולים. כל אלה הביאו זהבה וד"ר אברהם שוארץ בשובם מארצות-הברית. כאן בנו את נוום. מכאן יצא ד"ר שוארץ בוקר-בוקר אל מקום עבודתו ומחקרו בכור-האטומי בנחל-שורק. עתה יושבת לפנינו הגברת זהבה שוארץ. לבושה בקפידה. מקשיבה לדברינו, לשאלותינו. ושותקת. נכנסת הבת הדסה-אסתר, נכנס הבן אבנר. מביטים בנו, לוחשים דברים על אוזן אמם. האם מבקשת לשלחם מהחדר. הם חוזרים ומביטים בנו. האם שותקת, והילדים נושאים עיניהם אלינו, ומביטים. אנו שבים לשאול את הגב' זהבה. במקום להשיב לנו, היא מראה לנו תמונתו, הניצבת על כן שעל המזנון; היא מראה לנו מאמר-הערכה שהופיע אודות אברהם אישה בעיתון מדעי אמריקאי. על שאלותינו אין היא משיבה. כיצד היא יכולה להוריד מחשבות-קודש שלה ממרום פסגתם ולעשותן מלים פשוטות? כיצד יכולה היא לפתוח סגור-לבבה, ארון-הקודש האישי והקדוש שלה, ולאפשר לאדם זר לראות את הצפון בו? הגב' זהבה ושני ילדיה מלווים אותנו אל הדלת. מן החדש השני נשמע קול משחקו של הזאטוט יובל. עיניה של הגב' זהבה עצומות, מושפלות. עיניהם של הילדה והילד נשואות אלינו. מה מביעות עינים אלו, של עולי-ימים שלא יראו עוד את אביהם?

חזרה