דברים לזכרו / אביו

יוסף נפל בלילה, בשבתו בתוך משורין ובשלחו את כדורי התותח ללב האויב. ברצותו לראות ברורות את פני האויב, למען ייטיב לפגוע, הוציא את ראשו מתוך המשורין - וכך פגע בו פגז עיור והכריעו. לא חזית ראשונה היתה זו לו. מימי זו לו. מימי ילדותו, ככל בנינו, היו מיטב מעיניו מוקדשים להגנת העם והארץ. את כל שנות בנין כפרנו מלווה המאבק עם הערבים. תמיד מנסים הם לפגוע בנו, בני הישוב העברי, ככל שידם מגעת. עוד בגיל בית-הספר נעשים ילדינו לשותפים בעניני הגנה. הם מקשרים, משתלמים באיתות, וע"י זה יוצרים את הקשר עם הישובים הקרובים. וכך, בהיותם עדיין ילדים רכים בשנים, גדלים הם על המצפה. "שומר מה מליל?" - הקשר הזה בין הנקודות מחנך אותם לאהבת הסביבה ולאחריות הדדית. לא תמיד הסכמנו לפעילותם הרבה בשטח זה. כפרנו הוא כפר-עמלים. המשק והענפים בו הם עדיין במצב של התהוות. יום עבודתנו ארוך מאוד, הידים העובדות אינן מספיקות והילדים מוכרחים לשתף את עצמם ביצירה ובבנין. ולכן, ביחוד בשנות השלום והשקט, לא ראינו בעין טובה כיצד מסרו הילדים את רוב זמנם לאימונים. ראינו בזה גם סתירה. אנחנו רצינו, שילדינו יתקשרו קשרי אהבה לעץ בגידולו, לעגלה ולעוף, שיאהבו את עבודת האדמה. וכך ראינו גם את התגיסותם לצבא. חשבנו שעודם צעירים, לא התבגרו עדיין. הדבר נראה לנו כהרפתקנות שבגיל. אבל היה זה רושם מטעה. ההתגייסות נבעה אצלם מתוך חובה לאומית. אמנם בנינו אינם דתיים, אבל חובות לאומיות הפכו אצלם לדת. וכך יצאו ראשונים למלחמה, לריב את ריבנו. בכל מקום הם ראשונים, ואלה שנפלו - מתוך גבורה נפלו. איך אספר על גבורתו של יוסף? הרי מימי ילדותו נקרא תמיד לעזרה - והלך. הנה הוא עומד לפני, גבור המשק, וידו בכל. את החרמש קבל מידי בהיותו בן 12. חליתי אז שנה תמימה. יוסף קצר, הביא ירק, חלב את הפרות. כאשר גדל, ידע גם לבנות בנינים במשק. לא תמיד נהג לפי רצוני. נדמה היה לנו, שהוא פאסיבי, שאינו עובד די במשך היום, תמיד תבענו ממנו לעשות יותר מכפי שעשה. לפעמים לא קבלתי את תכניותיו שנבעו מגילו הרך. הוא היה מתמרמר - אבל את הבית לא עזב. לא היתה לו שום נטיה לעזוב את המשק ואת נהלל, ללכת לבנות את חייו במקום אחר. הוא הרגיש את עצמו בכל השלימות בתור בן הבית. ואנו קוינו, כי הפסיביות שלו תחלוף ויבואו תחתה החריצות, הענין והרצון. ואמנם, תקוותנו לא הכזיבה. כאשר שב משירותו בבריגדה היהודית לא עזב את הבית והיה מלא רצון לפעולה. אולם לא זמן רב הספיק לעבוד במנוחה. בקום הצורר להשמידנו - שוב התגייס יוסף. הוא השתתף בכל הסיורים בסביבה, השתתף בחזית טירת-צבי ובבית-קשת. בעת שהאויב העמיד את תותחיו מעל למשמר-העמק, בכוונה להרוג ולהשמיד את כולנו, יצאו יוסף וחבריו והנחילו לו מכה ניצחת והאויב נס מפניהם מנוסת בהלה, בהשאירו אחריו את חלליו ואת כפריו. אחרי המערכה במשמר-העמק - שוב סיורים בהרים, בסביבות כפר-החורש, לעודד ולחזק את היושבים שם. אחרי זה באה פרשת החזית בעמק הירדן. וכך תמיד. כל מקום של אש וסכנה - לשם הלך יוסף. הביתה היה מופיע לעתים רק לשעה, ללילה או למחציתו. אולם תמיד צהל הבית לקראתו, כי תמיד נסכה הופעתו שמחה וחגיגיות על כולנו. הוא הרבה לספר על הפעולות שבהן השתתף ועל הסכנות שעמד בהן. בימי ההפוגה הראשונה הופיע עם חבריו בג'יפים שלהם וכלי זינם עליהם. מה מאושרים וגאים היו אז. בפעם האחרונה הופיע הביתה אחרי חצות, רק שעה קלה ישבנו כולנו, כל בני המשפחה, והקשבנו לסיפוריו על כיבוש לוד ורמלה, על קולה, בית-נבאללה ועוד כפרים שנכבשו על ידי היחידה שלהם. כמה אור ושמחה היו נסוכים בעיני כולנו כאשר ראינוהו בריא ושלם אחרי כל הנצחונות. הוא לא הרבה לספר על עצמו, אבל אחרי-כן ספרו לנו החברים על כל מעשי הגבורה שלו. אחרי חצות הלילה בא ואמר, כי השכם בבוקר, ב-5.30, עליו לחזור, ואותו יום אחרי-הצהרים יוצאים לפעולה בנגב. הוי, מה רבו חששות שהתגנבו ללב! אבל האם אפשר להגיד ליוסף: "אל תלך!" בשעה 5.30 בדיוק באו החברים וקראו לו. בחשכת הלילה נעלם מעינינו, וביום הראשון הביאוהו חבריו. הוא נפל בחזית הנגב בקלעו ללב האויב... אבא

חזרה