| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a>ספינת הנחיתה "אלטלנה"</a> |
| ספינת הנחיתה "אלטלנה" |
בעת ובעונה אחת פרסמה החברה מודעות בעיתונות ובהן הזמינה לשרות "באניית-סוחר" יורדי-ים מקצועיים. לאחר שרואיינו המועמדים ומוינו אורגן צוות של 23 איש, יהודים ולא-יהודים. מונרו פיין, מי ששימש מפקד אניית-תובלה בצבא האמריקאי, שהשתתפה בפלישה לאיי מרשל במלחמת-העולם השנייה, ולאחר המלחמה מאוהדי "הוועד העברי לשחרור האומה", התנדב ונתמנה רב-חובל ל"אלטלנה". לסגנו נתמנה ג'ק בראון. הפלגתה הראשונה של האוניה, בדגל פנמי וברישיון זמני מטעם ממשלת פנמה, הייתה לקובה כשבבטנה מטען של תפוחי-אדמה. משם יצאה ב-5.12.47 (כ"ב כסלו תש"ח) לאירופה ועמה מטען סוכר שנפרק בגנואה. בגנואה עגנה 37 ימים שם הוחלפו רוב המלחים השכירים; כזכור לאליהו לנקין "בבחורים משלנו" בפיקודו של אליעזר מנקר, מחברי האצ"ל באיטליה. הללו היו חסרי נסיון ימי, אבל "עברו לפני כן הכשרה ימית-טכנית קצרה". ב-2 בפברואר (כ"ב שבט תש"ח) קיבלה האוניה מממשלת פנמה רישיון-קבע המאפשר לה לשוט דרך-קבע כאניית-משא, ואמנם "סובבה 'אלטלנה' כאניית-משא בין נמלי הים התיכון כשהיא מצפה לשליחותה הגורלית". בין השאר הובילה גם ציוד צבאי לכוחות הצרפתיים החונים במרוקו. מסעותיה המסחריים של האוניה הופסקו ב-24 במאי (ט"ו אייר תש"ח), שעה שיצאה לנמל פורט דה-בוק שבדרום צרפת, להתכונן למסעה האחרון אל חופי ארץ-ישראל. עתה לא תפליג "אלטלנה" כאניית-מעפילים אלא כאוניה הנושאת עמה נשק וחיילים לחזית המלחמה. בשלב זה עבר מרכז הכובד של המאמצים מידי אנשי ה"ועד" לידי "המטה לגולה" בפריס, אבל אנשי ה"ועד" המשיכו לתת יד פעילה ליזמה לכל שלביה. יצחק בן-עמי הפליג בה לארץ כנציג של גוף זה. ביבליוגרפיה א. בגין מנחם, המרד, תל-אביב, 1951. ב. כץ שמעון, יום האש, תל-אביב, 1966. ג. ניב דוד, מערכות הארגון הצבאי הלאומי (חלק ששי), במלחמה גלויה, תל-אביב, 1980. ד. שחן אביגדור, כנפי נצחון, תל-אביב, 1970. ה. תבין אלי, החזית השנייה, תל-אביב, 1973. | |||||||||||
